מאז שבחרתי במסלול כלכלי עצמאי, הפכתי כרבים מן העוסקים העצמאיים למשלם מיסים אובססיבי. שרות צבאי ותשלום מיסים עמדו תמיד לנגד עיני כתמצית המחויבות האזרחית שלי. לממשלה ולמדינה במישרין, ובעקיפין – לעם היושב בציון. לא התחמקתי אף פעם ממילוי ההתחייבויות היסודיות האלה: את שירות-החובה בצה"ל מילאתי עד תומו ותרמתי הרבה מכישורי ( בלב שלם, ומכל הלב) בשירות המילואים, שהיה אף הוא עד מלאת לי 50 שנה, ובהתנדבות לאחר מכן.

מיסים שילמתי כמו "חנון" וכמו "יורם". הוצאתי חשבוניות וקבלות כדת-וכדין, תוך ניהול ספרים בהכשר כל הביקורות שערכו אצלי פקחי מע"מ ומס-הכנסה, כמנהגם מפעם לפעם. לא אחת, זכיתי לתגובה של זיקוף-גבות ומשיכת-כתפיים, כאשר התעקשתי להוציא חשבונית או קבלה אפילו לבני משפחה שנזקקו לשירותי.

קיבלתי תואר פוסט-דוקטורט של "פראייר" לא פעם, כאשר ניצבתי איתן ו"ייקה" מול הצעה מפתה של: "בשביל מה חשבונית?!". " בשבילי, בשבילך, בשביל כל המדינה... מה זאת אומרת?!" עניתי, תוך שמילאתי בפנקס הקבלות את כל הפרטים, כנדרש... לא פעם שמעתי פסיקה נחרצת של: "ככה לא תגיע לכלום...!".

היו לי גם אינספור ויכוחים בבית על השלומיאליות שבאובססיה הזאת שלי, אשר עלולה להמיט גזירת "עניות" על ביתו של אדם ועל יושביו... ככל "משוגע-לדבר" מצאתי להתנהגותי צידוקים ותירוצים שונים, כמו "גזל הרבים" שאין לו כפרה, עד שיחזיר לכל אחד ואחד, כמו הסיפור על מס-חבית-היין לפריץ: (כל אחד עשה חשבון שהאחרים משלמים בכד-יין ושם כד מים...) גם תירוצים אלה לא עמדו מעולם במבחן הגיחוך: "עובדה היא, שהמדינה מתקיימת אף על פי שכולם נוהגים בשונה ממך – ורק אתה "צדיק" כזה...?!"

נדחקתי, אפוא, לאמירה: "עשיתי חשבון, שמשתלם לי יותר לשלם מיסים - מאשר לשלם לרואי-חשבון, עורכי-דין, קרדיולוגים ופסיכיאטרים שיוציאו אותי מהבוץ...!" ועודני עומד בשלי...

היום, כאשר היועץ-המשפטי לממשלה, מר מזוז, נענה ללחצי "שלום-עכשיו" לבדוק ברדאר-מיקרוסקופי את מסלולו של כל שקל מתוך תקציבי יש"ע, לבל יגיע (חס וחלילה) אל המאבק נגד הפוגרום והחורבן המתוכננים, אני מוצא לעצמי הזדמנות לעצור ולחשוב: "אולי טעיתי?! בעצם, לאן הלכו כספי המיסים שלי?"

האם לא היה אף שקל שלי במימון הילולות-השלום, אותו קמפיין של תשנ"ד 1994 עם שלטי הענק, הסטיקרים, הופעות-אמנים, אלפי-שעות-שידור של היפנוזה להמונים, בלונים, פסטיבלים והפרחת-יונים?! האם לא מומנו הרובים שנמסרו למרושעים שבאויבינו מכספי המע"מ ומס הכנסה ששילמתי?! האם לא הופנו דמי הביטוח הלאומי ששילמתי אל משפחות עוינות התומכות במעשי-זדון?! האם יש לי וודאות כלשהי שדמי-הגרדום שלי לא שולמו מתוך למעלה מ – 80% של זיעתי, חלבי ודמי שהושקעו בעבודה מאמצת, שוחקת ומתישה?

ומה עם כל משלמי המיסים האחרים, אשר כמוני כואבים יומם ולילה את מזימת הפוגרום והחורבן, הנרקמת נגד אחינו מתיישבי גוש-קטיף וצפון השומרון? האם כספי המיסים שלי ושלהם צריכים לממן ולשמן את מכונת ההשמדה של ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל? אולי משום ששתקתי, כאשר יועדו כספי המיסים שלי לחילולי שבת המוניים ורמיסות של מועדי ישראל??? אולי משום שהבלגתי כאשר בכספי המיסים שלי קודמו הזנות והתועבה, בעריכת "ימי-גאווה" ומצעדי-ניצחון הומוסקסואליים?

אחד המרכיבים והמאפיינים של "מרי אזרחי בלתי אלים" הוא "מרי-מיסים". אזרח אינו יכול לסרב פקודה, כי פקודה יכולה להינתן רק לחיילים. אך יכול האזרח לדרוש מעקב אחר כל שקל שהוא משלם לקופת-המדינה. הדרישה הזאת כבר נרמסה ברגל גסה, כאשר עומעם אור הזרקורים שהופנו אל ראש הממשלה, בניו ומעלליהם בכספים...

למעשה, עד היום, הייתה הדרישה הזאת לגיטימית רק כאשר מפלגת "שינוי" דרשה חניקה כלכלית של "דוסים", הרעבת ילדיהם ושליחתם לגמ"חים ובתי-תמחוי... (ואולי זה דמם אשר נדרש?). "מרי-מיסים" אינו המצאה הזויה שלי, אלא כלי מחאה אזרחי נהוג ומקובל ברחבי העולם, כתגובה לגיטימית-בריאה כלפי משטר רודני, אכזרי ועוין לנתיניו (או לחלקם).

עכשיו, כאשר היועץ-המשפטי הופך לבא כוחם של "שלום-עכשיו" ומצווה להפוך כל שקל מצד לצד, כדי למצוא את ייעודו – האם לא הגיע הזמן לבדוק לאן הולכים כספי המיסים שאנו, נאמני ישראל, משלמים?

הריני מרשה לעצמי, בהעזה של אזרחות טובה ונכונה, להשאיר את נושא "מרי-המיסים" תלוי ועומד בחלל האוויר, כחומר לעיון ומחשבה. בינתיים, כצעד טרומי, ראוי שתצא מחאה של קהילות היהודים הנאמנים, על הירתמות היועץ המשפטי לשירות האינטרסים האפלים של "שלום-עכשיו", בצירוף דרישה כי לא יהפכו כספי-המיסים של נדיבי-עם לכלי פוגרום וחורבן בידי המשחית.