מה קורה פה?

לכאורה, מה שקורה מסביבנו זה בלאגן גמור. תוהו ובוהו ממש. הכל קורס. המשטרה, בתי המשפט, הצבא, הממשלה, הכלכלה, העיריה, הרבנות וכל אחד יכול להוסיף לרשימה עוד ועוד.

דני חלמיש , כ"ד בטבת תשס"ה

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
לכאורה, מה שקורה מסביבנו זה בלאגן גמור. תוהו ובוהו ממש. הכל קורס. המשטרה, בתי המשפט, הצבא, הממשלה, הכלכלה, העיריה, הרבנות וכל אחד יכול להוסיף לרשימה עוד ועוד.

אבל זה לא באמת בלאגן. להיפך: עכשיו נבנה סדר חדש, תבנית חדשה, והתבנית הזאת נבנית סביב מוקד חדש, וזה בדיוק הענין של כל הקריסה הזאת.

כל אחד מאיתנו רגיל לסמוך (בלשון התנ"ך:"להשען") על משהו. על הממשלה, על אמריקה, על דעת הקהל העולמית, על הצבא, על ראש הממשלה, על רבנים, על מועצת יש"ע, על המערכת וכן הלאה. עד עכשיו זה עבד טוב, אבל עכשיו, כל נקודות המשען הללו קורסות, זו אחר זו.

הקריסה הזאת גורמת כמובן דכדוך ואפילו יאוש, אבל רק אצל מי שממשיך להתרכז במוקד העניינים הישן, מה שנקרא "להיות ריאלי". מי שמוכן לראות את הדברים כמו שהם אין לו ברירה, אלא להודות ששום דבר פה בכלל לא ריאלי. יבוש הביצות, החייאת השפה העברית, הכרזת המדינה, מלחמת השחרור, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, מבצע אנטבה, מבצע חומת מגן – שום דבר פה לא היה ריאלי; שום דבר לא קרה כפי שחזו כל המומחים ("סדאם לא ישגר טילים", זוכרים?).

הגיע הזמן להודות, שכל הריאליות הזאת היא שקר אחד גדול. אחיזת עיניים, ולא יותר, שמטרתה אחת היא, לייאש ולרפות את הידיים. הרי, למה, בעצם, להחריב את גוש קטיף? כי "אין ברירה", "חייבים", "אי אפשר להמשיך". במילה אחת: יאוש.

מי שמוכן לוותר על המשענת הריאלית הכוזבת יראה מיד, שגם אם ריאליות אין כאן משהו אחר, יש ויש. הרי את הביצות אמנם יבשנו, ואת העברית החיינו, ואת חטופי אנטבה החזרנו, וכן הלאה.

צריך להסיט את מרכז המחשבה אל מוקד חדש.

המוקד האמיתי של כל מה שקורה פה הוא תהליך הגאולה. זה התחיל בהתעוררות של היהודים בגולה והמשיך בתחיית השפה, עליה, מדינה, נצחון במלחמות. אבל עכשיו מתחיל שלב נוסף: המודעות.

כל השלבים המוקדמים בתהליך קרו ללא ידיעתם של רוב היהודים, שהתכוונו בכלל לדברים אחרים לגמרי, כמו מקלט בטוח, מקום תחת השמש, מדינה ככל המדינות. אבל עכשיו, הענין הזה נגמר.

מעכשיו, כדי להתקדם הלאה יש להתמקד רק בדבר אחד: בתהליך הגאולה. ויש לסמוך רק על דבר אחד: על אלוהי ישראל. רק עליו אפשר להשען. וזהו פתרון החידה מראשית המאמר: הקריסה שאנו רואים סביבנו היא קריסה של משענות הכזב השונות והמשונות, ואלוקים מכוון את זה כדי שנבין כבר.

ושלא נחשוב אפילו לרגע, שהקריסה הזאת היא בעיה "שלהם". זו הבעיה שלנו, באופן מאוד מאוד אישי, כי כל אחד מאיתנו, גם אלו שחושבים שלא, סומך על משהו, ועומד להתאכזב.

אני מציע לכולם לחשוב על זה, ולהתכונן, כי המשבר (האישי) יכול להיות חזק מאד. מי שיתכונן מבעוד יום, יהיה לו פחות קשה.

בהצלחה!