הכופר בעיקר

מיד בפתח דברי אני מבקש להתנצל בפני עולם ומלואו על המעשה החמור אותו אני מתכוון לבצע בשורות הבאות.

שמעון כהן , י' בשבט תשס"ה

שמעון כהן
שמעון כהן
צילום: עצמי
מיד בפתח דברי אני מבקש להתנצל בפני עולם ומלואו על המעשה החמור אותו אני מתכוון לבצע בשורות הבאות. אני מודע, היטב, לכך שמדובר במעשה חסר תקנה, שמומחי ספר העונשין של מדינת ישראל טרם ניסחו עונש חמור דיו הראוי למעשה חמור שכזה. כשאצבעי רועדת על גבי המקלדת וליבי רוטט מהתעוזה, אני מתכוון לכפור כאן, ממש לעיניכם, בעיקר העיקרים, כפירה בקדושה העליונה עצמה. הקריאה לא מומלצת לבעלי לב רגיש, ואמונה תמימה. ראו הוזהרתם.

לו, הייתם מטים אוזניכם בקרבת קריית הממשלה בירושלים לפני ימים אחדים, הרי שללא ספק הייתם שומעים אנחת רווחה כללית שיצאה ממעמקי ליבם של ראש הממשלה, שרון, שר אוצרו, נתניהו, ועוד כמה בכירים ושועי ממשלה.

ממש את אותה נעימת אנחה יכולים הייתם לשמוע לפני מספר שבועות מהמשרד לבטחון פנים, הייתה זו אנחתו של השר בכבודו ובעצמו.

אם לא די באנחות הרווחה הללו הרי שלפני מספר חודשים ניתן היה לחוש בקירות משרד המשפטים כשהם מזדעדעים, אנה ואנה, מעוצמת אנחת רווחתם של שר המשפטים וראשי משרדו. דיווחים הגיעו על כך שהיערכות מיוחדת נרשמה אצל קבלני ירושלים פן יוזעקו להקים את קירות המבנה הישן במידה שיתמוטטו בעקבות אותה אנחה, רבת רושם ועוצמה.

ומה פשרה של אותה אנחת רווחה המונית המכה בנו גלים גלים, אחת לתקופה זו או אחרת? אגלה לכם: אנחת הרווחה מתמלטת בכל פעם מליבו של בכיר נמתח תורן. לא מאימת מתיחותיו של יגאל שילון הוא נמתח ואף לא מאימת קריסת הקואליציה, רחמנא ליצלן, אלא מאימת הכרעתו של אדם אחד העומד בראש וועדה אחת, הלא הוא השופט בדימוס, גבריאל בך.

חביריו של כבוד השופט, בך לכס המשפט, מרגע שפשטו גלימתם השחורה ולתוארם הוצמד המונח הנכסף 'בדימוס' התיישבו ליד האח שבביתם, ליטפו את כלבם הדלמטי, ובין יניקת מקטרת אחת לחברתה נרכנו אל שולחנם לכתוב את זכרונותיהם המסעירים, לאורה של מנורת לילה צהבהבה ויוקרתית.

לא כך הוא כבוד השופט בך. הוועדה שבראשה הוא עומד עודה חורצת גורלות. בהבלח החלטה יכול השופט בך לקבוע לאדונים: שרון, נתניהו, לפיד, הנגבי או כל משוכנע אחר (בטעות) שהוא, הוא האוחז בהגה השלטון, שהחלטתם מבוטלת שכן, אינה עומדת בקריטריון הוועדה.

בימי המתח הנוראיים, בהם כסס ציפורניו ולא ידע העם היושב בציון האם ועדת השופט בך תאשר את מינוי סטנלי פישר לנגיד הבא של בנק ישראל אם לאו, הגדיר העיתון 'גלובס' את השופט כ"האיש החשוב ביותר בכלכלה הישראלית השבוע".

כך היה לא רק בעניינו של הנגיד, אלא גם בעניינו של המפכ"ל קראדי ומוקדם יותר בימים שקדמו למינוי מזוז ליועץ משפטי לממשלה. כזכור, מצעד המועמדים הנכבדים אל פתחה של הוועדה היה נראה אז כמו מצעד נחקרי שב"כ מבוהלים, אחד יוצא וחבירו בא, ואין איש יודע מה נשאל חבירו, אימה, פחד ומתח אין קץ.

אגב, לא רק את זהותם של הנגיד, המפכ"ל והיועץ קובעת הוועדה הנכבדת. השופט גבריאל בך יאשר, או לא, מתוקף תפקידו, את זהותם של הרמטכ"ל הבא, ראש המוסד הבא, ראש השב"כ, נציב שירות המדינה ונציב שירות בתי הסוהר. בין לבין יושב השופט בך גם בראש ועדות המעניקות פרסים ממלכתיים והכרעות ציבוריות כבסוגיית חילולי הקברים ועוד ועוד.

קיצורו של עניין, כבוד השופט בך וצוותו קובעים פרטים רבים ביותר מאופי חיינו בארצנו שטופת הגשם (או השמש, תלוי בעונה), ואנחנו, או לפחות רובנו, לא ידענו. מכיוון, שלמרות היותי אחד מאזרחי המדינה הזו מעולם לא זכור לי שהתבקשתי, אני או אחד האזרחים האחרים בארצנו, לבחור בכבוד השופט לתפקידו רם המעלה, תפקיד-על שמתחתיו נשיאים רוזנים ראשי ממשלה ושרים, הרי שהגעתי למסקנה שלא מדובר באישיות שקיבלה את תפקידה מתוקף הדמוקרטיה גופה, אלא ככל הנראה מתוקף קדושה עליונה ושמימית. בדיוק בשל כך התרעתי מראש כי בכוונתי לכפור בעיקר, לכפור בקדושה העליונה.

תשאלו מה לי כי אלין על אדם שיכול היה להישען אחורנית בכיסא הנדנדה שבביתו ולהסתפק בטלפון למנהל הבנק שלו לבירור היתרה התופחת, ובמקום זאת מראה נכונות להיות מעורב בסוגיות שברומה של מדינה? קטנוני שכמוני. ובכן, מכיוון שמדובר באדם שהשפעתו על חיינו, כפי שניתן להבין, רבה מאוד, אני בסך הכל מבקש לוודא שאין מדובר במי שדבק בו רבב כלשהו. וכאן אני מגיע לאותה כפירה בעיקר אותה אני מבצע תוך בושה וכלימה לעין כל, וממנה התרעתי בפתח דברי.

לפני שבועות אחדים נפטר בביתו כשהוא בן 91 חוקר המשטרה, ניצב בדימוס, עזרא גולדברג, האיש שנשא את דגל המאבק לחפותו של עמוס ברנס. לגולדברג ז"ל היו טענות חמורות ביותר נגד התנהלותו המשפטית של השופט גבריאל בך, בימים בהם עוד כיהן כפרקליט המדינה, הלא אלו ימי הרשעתו, על לא עוול בכפו, של עמוס ברנס ברצח החיילת רחל הלר.

בשנת 83' פירט ניצב גולדברג ז"ל במכתב ארוך רשימה חלקית של ראיות שבכוח כל אחת מהן היה לשחרר את ברנס מכל אשמה, אבל הפרקליטות, ובראשה גבריאל בך העדיפה להתעלם מכל אלה ולהאשים את האיש שהיה נוח ביותר להאשים – עמוס ברנס.

במכתב ההוא כתב גולדברג ליושב ראש ועדת החוקה של אותם ימים על דו"ח פתולוגי שנעלם באופן מסתורי והיה בכוחו לנקות את ברנס, הוא כתב על חוקר ששיכתב את הודאת ברנס בכתב ידו שלו בניגוד למקובל, כתב על ניסוחי ההודאה המקבילים לניסוחי הודאות ממקרים קודמים שניגבו שלא כדין, כתב על סירובו של צלם השחזור להופיע בפני בית המשפט מחשש שיאלץ להעיד עדות שקר ועוד ועוד ראיות רבות.

"למרות כל אלה", כתב גולדברג ז"ל "פרקליט המדינה דאז, מר גבריאל בך, טרח ובא במיוחד לחיפה לראות וללמוד את החומר שכלל גם את הקרנת סרט השחזור, וראה זה פלא, למרות כל הסתירות התהומיות שנמצאו בתיק ולמרות המסמכים הרבים שהצביעו על כך שלא ברנס הוא הרוצח, פרקליט המדינה לא רק שלא החזיר את התיק למשטרה להשלמה ולהסברים... אלא הורה להגיש מיד כתב אישום נגד ברנס".

לפני מעט יותר משנה שוחחתי עם גולדברג בסוגית השופט בך. הוא העדיף שלא להאריך בדברים, אבל אמר שבהחלט האשמותיו כלפי בך נותרו בעינם, והוסיף "למיטב ידיעתי, לא נבדקו ההאשמות שלי מעולם".

החלטת פרקליט המדינה (אז), גבריאל בך, להגיש כתב אישום נגד ברנס הייתה תוך התעלמות גם מחוות דעתו של ראש מחלקת החקירות באותם ימים שלמה גל שקבע נחרצות כי "כאשר חקרתי את חוקרי ברנס בפוליגרף המחטים כמעט נשברו משקריהם המכפישים".

אגב, לא מדובר בסמיות עיניים כללית שעטפה באותם ימים את מערכת המשפט הישראלית כולה, היו גם ניצוצות של אור שלו היו נלקחים בחשבון היו יכולים להביא לזיכוי ברנס. אחת הדמויות הללו הייתה השופטת בדימוס, יהודית קרפ, שכיהנה באותה תקופה כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה. קרפ כתבה אז דו"ח בו קבעה כי כל האשמתו של ברנס הסתמכה על הודאתו בלבד ללא כל ראיות עובדתיות "ולו אחת שתקשור אותו עם מעשה הרצח".

עוד כתבה קרפ: "ניתן להניח כי לתקופת מה תמצא עצמה המערכת כולה במצב של התגוננות הן מפני ביקורת ישירה בשל מימצאים שיתגלו, והן מפני תגובות עקיפין העלולות להיות פועל יוצא של מצב העיניינים". בהמשך הדברים הבהירה שכוונתה היא לגילוי פרשיות נוספות שבהן הופללו אנשים היושבים שנים ארוכות בבית הכלא על לא עוול בכפם, וכעת ידרשו משפטים חוזרים.

ברנס עצמו, אגב, קבע בחוברת שהוציא לאור, שהוראתו של בך לפתוח באופן מיידי בחקירה נגדו נועדה אך ורק "כדי להגן על החוליות המעורערות של שותפיו ב(בית המשפט ה)עליון".

כאן מגיע מקומה של שאלתי הקטנה, התמימה אך הכופרנית: "האם באמת ראויה מדינתנו לכך שהאדם שמכריע בה כמעט בכל תחום אפשרי, מזהות בכיריה ועד מקבלי פרסיה, יהיה אדם שרבב כה חמור מצוי על בגדו? אדם שמעולם לא ניתנה תשובה מניחה את הדעת להאשמות החמורות שהופנו לעברו? האם אין במרחב הציבורי שלנו אדם נקי מעט יותר?