הבורגנים

אגואיסטים, מרירים, מתוסבכים ורודפי-בצע. אם לשפוט לפי סדרת הדרמה "הבורגנים", שפרקה ה-38 והאחרון שודר בטלוויזיה השבוע, כאלה הם אנשי מעמד הביניים השמאלי החילוני בתל-אביב ובסביבתה.

אמונה אלון , י"ז בשבט תשס"ה

אמונה אלון
אמונה אלון
צילום: Hadas Parush/Flash90
אגואיסטים, מרירים, מתוסבכים ורודפי-בצע. אם לשפוט לפי סדרת הדרמה "הבורגנים", שפירקה ה-38 והאחרון שודר בטלוויזיה השבוע, כאלה הם אנשי מעמד הביניים השמאלי החילוני בתל-אביב ובסביבתה.

בעוד שצופי-טלוויזיה ביש"ע מזדעזעים ונעלבים מן הנטיות האלימות שתוכניות הסאטירה מנסות להלביש על דמות "המתנחלת", מופקרת דמות "השמאלן" לחסדי יוצרים רגישים – אנשי שמאל בעצמם – המציגים אותה כהתגלמות הריקנות והכיעור. מדובר אמנם בדרמה ולא בתוכנית ריאליסטית, אבל האחראים לה מודים שהתכוונו גם לאמירה חברתית ביקורתית. "תסתכלו עליהם, ותראו אותנו".

כך יצא שבימי ראשון, מיד אחרי הופעתה של "מוריה סרק מן היישוב בית-חורון" בתוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת", עלו "הבורגנים" על המסך ונוצרה מעין הקבלה בלתי מתוכננת בינה ובינם: היא חייכנית, נמרצת, מלאת שמחת חיים – והם עגומים, עייפים, משדרים ייאוש מוחלט וקבוע. היא מפגינה אהבה לכול, אפילו למראיין העוין – והם אינם מפגינים כלפי זולתם אלא אדישות ואטימות. המוני ילדיה תלויים עליה מכל עבר – ולהם יש לכל היותר ילד או שניים, הנתפסים כמעמסה.

לבושה אומנם פחות מוקפד משלהם, אבל הבוץ שעל חצאיתה הוא מאדמת הארץ, שמבחינתם רחוקה מן העין ורחוקה מן הלב. ילדיה אינם מטופחים-למראה (מחברי הסאטירה מניחים כנראה שאין די שעות ביממה לקנח את אפיהם של עשרה ילדים), אבל על ילדי "הבורגנים" נגזר להתמודד עם מריבות בלתי פוסקות בין ההורים, ובסופו של דבר גם עם פירוק המשפחה.

הסדרה, שיוצריה העידו על עצמם בעבר כי הם וחוג חבריהם "נמנים עם מצביעי אהוד ברק", מציגה את קורותיהם היגעים של רווק מלנכולי ונודניק, בני-זוג גרושים ורדודים, מפוטר דכאוני ואשתו המתוסכלת, רווקה מתבגרת ונוירוטית, גרוש אנטיפט שיורד לגרמניה לעשות שם עסקים, ועוד.

כל "הבורגנים" שבויים בעולם קר ומנוכר, וסובלים מחוסר שביעות רצון ומעודף שאיפות בלתי ממומשות בתחומי המין והממון. שפתם דלה, שפת הגוף שלהם מובסת, וגם כשהם מבלים יחד הם לא באמת חברים. בגידה בבן-זוג היא נורמה מקובלת אצלם, הבנה הדדית וחום אנושי בל יימצאו, ויחסם כלפי ערבים וכלפי עובדים זרים מתאפיין בהתנשאות מכוערת ובניצול מחריד.

הדיאלוגים המשמימים שלהם עוסקים תמיד ב"אני מרגיש", ב"אני רוצה" ובהשוואת המדינה להפרשות-גוף. לעולם לא תשמע אותם משוחחים על ערכים או על אידיאות, וכש"בורגני" צעיר-יחסית מתנדב לפעילות של גמילות חסד הוא מתעשת חיש-קל ופונה לעיסוק משתלם בהיי-טק, רצוי בארה"ב. דומה שאם תסביר להם שהעוני משתולל, גוש קטיף עומד להיחרב בשביל לא כלום והנגב בטווח טילי האויב המתקרב, לכל היותר ירימו אליך את עיניהם העטויות דוק חסין-רגש ויגידו: "כן, הא?"

אולי הכול תדמית, או תדמית של תדמית, ואולי חוג החברים המציאותי של יוצרי "הבורגנים" דומה לגיבורי הסדרה באותה מידה שתושבות יש"ע באמת מחנכות את ילדיהן לפגוע בשערה משערות ראשם של אחיהם החיילים. ובכל-זאת נראה שרוב הצופים היו מעדיפים להיקלע לאי בודד, שלא לומר למדינה מבודדת, עם "מוריה סרק" המתנחלת ולא עם "נינה" הבורגנית.



המאמר פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".