אברהם שטרן - "יאיר"

בכ"ה בשבט יציין עם ישראל 63 שנים להירצחו של אברהם שטרן-יאיר הי"ד, מחולל לח"י. יאיר היה הראשון שקרא לשלטון הבריטי בארץ ישראל בשם "שלטון זר"

יצחק סטרשינסקי , כ"ד בשבט תשס"ה

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
בכ"ה בשבט יציין עם ישראל 63 שנים להירצחו של אברהם שטרן, "יאיר", הי"ד, מחולל לח"י. יאיר היה הראשון שקרא לשלטון הבריטי בארץ ישראל בשם "שלטון זר", קבע את העיקרון של "כיבוש המכורה בחיל מידי זרים" ועם קומץ אנשיו הכריז המלחמה נגד האימפריה הבריטית האדירה. הציבור יודע באופן כללי על מלחמת חרות של יאיר, אבל פחות מודעים לאידיאולוגיה שלו, המבוססת על המקורות של היהדות. במאמר הזה נראה את עמדתו של יאיר בכמה נושאים, שבלי ספק לא איבדו את האקטואליות שלהם וחשיבותם לעם ישראל גם היום.

יאיר ניסח את עיקרי האידיאולוגיה שלו במסמך בשם "עיקרי התחייה", שפורסם לראשונה בעיתון "במחתרת". יאיר העלה שם דברים שלא הוזכרו עד אז בתנועה הציונית.

בסעיף הראשון הוא כתב שעם ישראל הוא עם סגולה. אברהם שטרן חזר על הרעיון הזה גם בכתביו הנוספים שנשארו בעיזבונו. בתגובה למכתבו של אחד הלוחמים שלא הסכים עם כמה עקרונות "עקרי התחייה" לעיתון "במחתרת", יאיר כתב: "העם העברי הנהו עם סגולה. שונאי ישראל מבחוץ, הטוענים כי נחות דרגה הנו, וממעטי דמותו מבפנים, שאינם מאמינים בגדולתו, לא יוכלו לשנות את העובדה הזאת, תולדותיו המופלאים עטורים עטרת גבורה. קיומו ופריחתו בשטח הגלות, הגילויים הנצחיים של שכינתו העברית שהיו לאור לעולם כולו- אלה יבואו ויוכיחו...".

בהמשך "עיקרי התחייה" כתב יאיר שהמכורה היא ארץ ישראל בתחומיה המפורשים בתורה, מנהר מצרים עד נהר פרת. לא מדינה קטנטונת לפי הצעת וועדת פיל, ואפילו לא בגבולות המנדט. יאיר לא השתמש במושג "מדינת היהודים" שהשתרש בתנועה הציונית מימי הרצל, אלה במושג "מלכות ישראל". על ההבדלים האלה בין השקפת עולמו של שטרן ובין האידיאולוגיה הציונית שלפניו, עמד היטב תלמידו וממשיך דרכו של יאיר ד"ר ישראל אלדד ז"ל במאמרו בכתב העת "סולם":

"נקודת הכובד האידיאית הועברה מפתרון בעיית היהודים לשחרור ארץ ישראל... מעתה גאולת ארץ ישראל על ידי ובשביל עם ישראל נעשית מרכז ועיקר. בעיית היהודים בגולה היא כוח מסייע אך יותר מכן היא עתידה להסתייע על ידי ארץ ישראל. הציונות ראתה את עם ישראל כמושא, כאובייקט, שיש לדאוג לו, להציל אותו. תנועת שחרור של עם הופכת אותו לנושא, לסובייקט. ומה עוד שעם זה אינו עם רגיל כי אם עם סגולה, בעל איכות ומהות מיוחדת, בעל יעוד מיוחד... לא עוד "מקלט בטוח" בשביל פליטים. לא עוד "מדינת יהודים" על משקל המדינות שקמו בעקבות תנועות השחרור של עמי אירופה במאה התשע עשרה ושל אסיה ואפריקה במאה העשרים, כי אם לפי הנוסחא העברית הקדומה, שהיא יסוד ושורש לקיומינו ובלעדיה אין גם הצדקה היסטורית ומוסרית לנוסחאות למיניהן: מלכות ישראל בגבולות ההבטחה מן הפרת עד ליאור" ("סולם", טבת-שבט תשכ"ב).

ב"עיקרי התחייה" יאיר כתב גם על משטר הצדק ברוח מוסר ישראל וצדק נבואי. גם בעניין הזה הוא ביסס את השקפתו על היהדות ולא על "סוציאליזם" או "קפיטליזם". יאיר כתב: "אנו, כאמור, תנועה חדשה, תנועת החרות העברית, הרוצה להקים את מלכות ישראל ולבנותה מחדש על יסודות נצחיים של "אחווה, כבוד ורעות" לכל בני האומה באשר הם בניה. אנו רוצים שבמלכות זו לא יהיה רעב ומובטל, לא יהא נחות ומקופח. התנאים האלה אינם קובעים את צורת המשטר, אלא את תכנו, את מהותו... כבר היום נתבע ונדרש כבוד לדם וכבוד לזעה, כבוד לחייל וכבוד לעמל, כבוד לכובשי המכורה וכבוד לבוני המלכות, שיניחו יחד בשלח ובפטיש את היסודות לעתיד עמנו הגדול".

בסעיף י"ד של "עיקרי התחייה", שנקרא "משפט זרים", יאיר כתב: "פתרון בעיית הזרים על ידי חילופי האוכלוסים", בהתכוונו לבעיה הערבית. לפני כן, בעיתון של מפקדת האצ"ל בשם "מצודה" שטרן ערך את המדור "אנחנו ושכנינו", שבו התעסק בהיבטים שונים של הסכסוך עם הערבים. דברים שיאיר כתב שם בתחילת שנות השלושים על אלה שהיו מוכנים אז לפשרה וויתורים, נשמעים כאילו הם נכתבו ממש היום:

"קומץ אנשים ביישוב, מוגי לב, קצרי ראיה וקטני מוחין הדוגלים בשם השלום יכולים לאמור מתוך פחדנותם מזה ובתוקף קוצר השגתם מזה, שהזדיינותם הבלתי פוסקת של שכנינו מבשרת קרב אשר סופו מפלה וחורבן ועל כן צריכים אנו להקדים את פני הרעה על ידי הסתלקות, עזיבה, התרפסות וחנופה. אבל אנחנו, הרואים בבניין המולדת לעם כולו כל רבבות רבבותיו, את מטרת קיומינו, אשר בעדה נכונים אנו להקריב את עצמנו, צריכים לעמוד יום ולילה על משמר חיי האומה; ובהגבירנו את מאמצינו, בהגדילנו את זיוננו, בלכדנו את שורותינו לחכות ליום הקרב – יום ניצחוננו".

ובסעיף האחרון של "עיקרי התחייה" בשם "בית", אברהם שטרן כתב: "בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה". בשביל יאיר בניית בית המקדש הייתה סמל של גאולת עם ישראל בארצו. הוא כתב על המקדש בפרט ועל תורת ישראל בכלל:

"עניין המקדש אינו דתי דווקא וגם לאדם שאינו אדוק יכולים להיות סנטימנטים לבית, אשר שימש סמל מאז ומעולם לעצמאות עברית... מלחמות היהודים ובפרט מלחמות השחרור שלהם עמדו תמיד בסימן הדת. מלחמת החשמונאים, מלחמת הקנאים, מרד בר כוכבא - התחוללו כולן כשהנוכרי חילל את קודש קודשיה של האומה. הדת הזאת היא ששמרה על חיי האומה. ההשתייכות אליה הייתה כנתינות המדינה. סידור כדרכיה, תורה כחוקת המדינה וטלית כדגלה וכל הבוגד במדינת הדת היה מוציא עצמו מכלל האומה... הודות לקנאות דתית זו נשאר הדם הלאומי בטהרתו העברית. הודות לקנאות דתית זו קמה תנועת חיבת ציון ועתה תנועת החרות, שבעורקי אנשיה זורם הדם הקדמון, דם המכבים והקנאים...במלחמות הקנאים היה המקדש למבצר והוא נשאר מבצר האמונה לקנאים שבכל הדורות. העם כולו התפלל ומתפלל לתקומתו. ובתקומתו של בית המקדש יראה העם את סמל הגאולה השלמה... תקוותנו היא, שבקום מלכות ישראל על תילה, ימלוך העם העברי במכורה כמלוך מלך".

ונסיים בשורות אחד השירים שיאיר כתב על חזונו:

הוא יבוא, בוא יבוא, הגדול בימים
הפורק את העול, הגואל.
הזוקף כפופים ומתיר אסורים –
יום חרות במלכות ישראל.