אומנות אי-הניצחון

אז ככה, בשביל לא לנצח במלחמה, ובמיוחד כשאתה הצד החזק, צריך להשקיע הרבה מחשבה, מאמץ וכישרון. זה אולי נשמע אבסורד, אבל כשאתה הצד החזק הרבה יותר קל לך לנצח את המלחמה מאשר לא לנצח אותה.

יוסי לסטר , כ"ז בשבט תשס"ה

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
איך מצליחים לא לנצח במלחמה כשאתה הצד החזק?

אז ככה, בשביל לא לנצח במלחמה, ובמיוחד כשאתה הצד החזק, צריך להשקיע הרבה מחשבה, מאמץ וכישרון. זה אולי נשמע אבסורד, אבל כשאתה הצד החזק הרבה יותר קל לך לנצח את המלחמה מאשר לא לנצח אותה. כי ניצחון הוא ברירת המחדל, אבל אי-ניצחון זה לפעול בניגוד למהותך, וזה כבר הרבה יותר מסובך.

במקרה שלנו, הצד החזק לא רוצה לנצח אבל גם לא רוצה ממש להפסיד. כי עמוק בפנים, חברי הממשלה ואפילו השמאלניים ביותר מביניהם, יודעים שלהפסיד לפלשתינים פירושו להיכחד. וזה כבר לא נעים. אז איך פותרים קונפליקט כזה?

השמאל הישראלי הוא שרשם את הפטנט היחודי בעולם על השיטה של אי-ניצחון במלחמה. אבל מי ששיכלל את השיטה והביא אותה לכדי דרגת אומנות הוא מר אריאל שרון. ואין כאן מיקריות, כי מי שמוכשר בלנצח במלחמות, יודע גם מה צריך לעשות כדי לא לנצח אותן. בדיוק כמו מדען שיודע איך מייצרים רעל מסוכן, אבל מצד שני מכיר גם את הנוסחה לנסיוב של הרעל.

מדינה שהחליטה לא לנצח, צריכה קודם כל להכחיש שהמלחמה בכלל מתקיימת. אפשר למשל, להמנע מלבטא את השם המפורש "מלחמה", ולהשתמש בביטויים כמו "אינתיפאדה", "התקוממות", "עימות מזויין" ועוד ביטויים כיד הדמיון הטובה. מסתבר שבליווי תקשורת אוהדת, אפשר למכור לחלקים גדולים מהציבור שמדינת ישראל כלל אינה נמצאת במצב מלחמה.

אם האוייב בכל זאת תוקף ללא הרף מדינה שאינה רוצה לנצח, אזי צריך להילחם לפחות למראית עין. כי חברי הממשלה מבינים שהלחץ הציבורי עליהם יהיה בלתי נסבל אם הם לא יגיבו בצורה כלשהי למיתקפות האוייב. לכן, כשכבר ממש אין ברירה, נותנים לצבא לפעול מספר ימים כנגד האוייב, ואז ממהרים לסגת, כדי שחלילה לא ננצח. הרוטינה הזו כבר הגיעה לכדי אבסורד. למעשה, החלק היצירתי ביותר של צה"ל בשנה האחרונה הוא המחשב הצה"לי, שמנפיק שמות למבצעים הללו בקצב ששום קופירייטר לא היה מתבייש בו.

מדינה שאינה רוצה לנצח, צריכה גם לדאוג שלא יחסר דבר לאוייב. היא תמשיך לספק לו מים, חשמל, דלק, מזון ואפילו כוח אדם למשימותיו. כלומר, בכל פעם שמצבת כוח האדם של האוייב מידלדלת או מותשת, תספק מדינת ישראל לאוייב מאות מחבלים מנוסים שעברו תקופת נופש והתרעננות בכלא הישראלי.

כזכור, מר נתניהו כראש ממשלה, העביר בזמנו ביקורת על ההצגה שעושה הרשות הפלשתינית כשהיא כולאת ומיד משחררת רוצחים פלשתיניים, וכינה את השיטה בשם "דלת מסתובבת". אותו נתניהו, כשר בממשלה, לוקח כיום חלק פעיל ואחריות ישירה לשיטה זו, הפעם בצד הישראלי.

אבל הטכניקה היעילה ביותר שיכולה לנקוט מדינה כדי לא לנצח במלחמה, היא לשבש את תודעתם של חייליה. כאשר החייל אינו מבין יותר את מהות תפקידו או אינו יכול להגדיר בצורה ברורה מיהו האוייב, הרי שאי-הניצחון כמעט מובטח.

חייל שמאלצים אותו להתאמן על דגם של התנחלות לקראת פינוי אלים של יהודים, כבר לא מבין יותר מיהו האוייב האמיתי במלחמה הזו. חייל שרואה כיצד המדינה גוררת את האלוף דן חלוץ לבג"ץ ומכריחה אותו להתנצל ולגמגם על שהרג רב מרצחים פלשתיני - חייל כזה כבר לא יוכל להבין בצורה ברורה את מהות תפקידו.

למעשה, נוצר פה מצב של תרמית בקנה מידה שעוד לא היכרנו. רמטכ"ל או מפקד בכיר שמספר לציבור ש"אין פתרון צבאי" למלחמה, משול למנכ"ל המדווח לבעלי המניות שאין פיתרון ניהולי להפסדי החברה. בשני המקרים מדובר בנוכלים או באנשים שנשכרו לבצע תפקיד שגדול מכפי מידתם. במדינה מתוקנת אנשים כאלו יהיו מחוייבים להגיש מכתב התפטרות.

מדינה שהחליטה באופן מודע שלא לנצח במלחמה שנכפתה עליה, היא מדינה שראשיה לוקים במחלה חמורה. עוד לא ברור אם מקור המחלה הוא בתחום הנפש או בתחום המוסר. מה שברור הוא, שהציבור חייב לבצע שינוי מהותי בהנהגת המדינה, והרבה זמן כבר לא נותר.