היינו בסרט הזה

מי שעוקב אחרי אירועי השבועות האחרונים, אינו יכול שלא להיזכר ב"ימי אוסלו העליזים".
ועידת שארם, מחוות לפלשתינים, שחרור מחבלים ו... פיגוע בתל-אביב.

עו"ד יוסי פוקס , י"ח באדר תשס"ה

דווקא ביו"ש. עו"ד פוקס
דווקא ביו"ש. עו"ד פוקס
צילום: יח"צ
מי שעוקב אחרי אירועי השבועות האחרונים, אינו יכול שלא להיזכר ב"ימי אוסלו העליזים".

"ועידת שארם", מחוות לפלשתינים, שחרור מחבלים ו... פיגוע בתל-אביב.

ההנהגה של היום משחזרת את ההנהגה הכושלת של ימי אוסלו. "נילחם בטרור כאילו אין מו"מ מדיני וננהל מו"מ כאילו אין טרור". למי שאינו זוכר, שיטה אומללה זו באה מבית היוצר של יצחק רבין המנוח, אולם, היא אומצה היום בידי שרון, אולמרט ומופז, אשר בתוך שנה הספיקו לעשות טרנספורמציה מלאה לעמדות של מפלגת העבודה. ויש גם מכנה משותף נוסף, בשני המקרים שמעון פרס נושף בעורפם ומוודא שהם לא סוטים מהנתיב המוביל "למזרח תיכון חדש".

אלא, שלהבדיל מתהליך "אוסלו" שהיה לפחות למראית עין, תהליך שלום, במקרה דנן אנו בעיצומו של תהליך נסיגה. כל הוויכוח הוא האם הנסיגה תהיה מתואמת או לא מתואמת. האם נניף דגלים לבנים על הגגות האדומים של גוש קטיף, או שנסתפק בנסיגה מהשטח באישון לילה כמו בנסיגה מלבנון.

היותנו בתהליך נסיגה ולא בתהליך שלום, מקשה על שרון ומכונת התעמולה שלו, לכנות את הנרצחים כ"קרבנות שלום". "לא ניתן למחבלים לחבל בתהליך השלום" שמעתי כאילו מתוך איזה חלום סיוטי, אולם הסתבר כי לא חלום חלמתי אלא שמעתי את אחד משרי הממשלה מתראיין ברדיו.

אחרי הפיגוע בתל-אביב, ניתן היה לצפות לביקורת חריפה על אבו-מאזן, אולי ניתוק המגעים עימו, אולם חבל לקלקל את ההצגה. מה יותר פשוט מלהפנות את האצבע לאחד מארגוני הטרור, הג'יהאד האיסלמי במקרה זה ולאיים עליו או על הסורים כנותני חסות לארגון. ככה, תוכל הממשלה להמשיך ולהציג את אבו- מאזן כ"נביא השלום" הפלשתיני ולא, כפי שהוא באמת – טרוריסט עם חליפה.

אולם אין מדובר רק בחזרה על מחדלי "אוסלו", אלא שרון עוקף את רבין המנוח, משמאל.
רבין התנגד לעקירת ישובים שלא במסגרת הסכם שלום ואין זה משנה אם היה מדובר בסורים או בפלשתינים. רבין ראה בגוש קטיף, גוש של ישובים שיהיו בריבונות ישראל בכל הסדר קבע. שרון, לעומת זאת, מעביר לפלשתינים מסר חד משמעי: אין כל תועלת בהסכם שלום עם ישראל, שכן ככל שתמשיכו בטרור, כן תמהר ישראל לסגת באופן חד-צדדי (או "מתואם") מהשטחים.

במילים אחרות, הנסיגה החד-צדדית מטרפדת את ההישג היחיד של "מפת הדרכים" לפיו "התנאי הראשון להתקדמות הוא הפסקה מוחלטת של הטרור, האלימות וההסתה...". לעולם לא ניתן יהיה לדרוש תמורה מדינית תמורת ויתור על שטחים, שכן מבחינת הפלשתינים, "האיום" של מדינת ישראל לסגת מאותם שטחים באופן חד-צדדי, הוא למעשה הישג גדול יותר מהסכם דו-צדדי שבו הם לוקחים על עצמם התחייבויות שונות.

חמור מכך, הדרך שבה אישר שרון את תוכניתו, הגם שהייתה חוקית מבחינה פורמאלית, הייתה בלתי דמוקרטית בעליל. בבחירות האחרונות הציגו שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והעבודה את מצען בפני הבוחר. מפלגת העבודה הציגה מצע שכלל נסיגה חד-צדדית מרצועת עזה, זהה לתוכנית שרון. מפלגת הליכוד הציגה מצע שעיקרה הפוך לחלוטין, ולפיה לא יעשו כל ויתורים עד להפסקה מוחלטת של הטרור. מיליון הבוחרים שבחרו בליכוד לא בחרו אותה כדי ליישם את מצעה של העבודה, אחרת היו בוחרים בה.

מתוך תחושה זו של סילוף מצע הליכוד, החליט שרון על קיום משאל בין כלל חברי הליכוד, ואף נתן התחייבות שלטונית שתוצאות המשאל יחייבו אותו. שרון הפר גם את התחייבותו זו והמשיך בקידום התוכנית בניגוד לעמדת מפלגתו, ולבסוף מצא עצמו, באופן חסר תקדים מאז קום המדינה, מפטר שרים מהממשלה כדי ליצור רוב מלאכותי לתוכניתו.

שרון הפר את החוזה בינו לבין בוחריו ובינו לבין חברי מפלגתו ובנסיבות כאלה, כאשר אכיפת הסכם אינה אופציה, עליו לחזור אל העם בדרך של בחירות או משאל עם. אחרת, הוא ימשיך, חלילה, להוביל את כולנו בעיניים פקוחות ובראש מורם למלחמת אחים, שניצניה כבר נראים בשטח.