תכונות הנדרשות מראש ממשלה מטעם הליכוד

בוקה ומבוקה ומבולקה וכן אובדן דרך אידיאולוגית שוררים בהנהגת תנועת הליכוד בגין תוכנית ההתנתקות מגוש קטיף

ד"ר משה לפיד , כ"א באדר תשס"ה

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
בוקה ומבוקה ומבולקה וכן אובדן דרך אידיאולוגית שוררים בהנהגת תנועת הליכוד בגין תוכנית ההתנתקות מגוש קטיף, שכן מדובר בכך, בין היתר, שאחת מפעולות החקיקה הראשונות, של הממשלה הראשונה שתיפקדה במדינת ישראל עם הקמתה, הייתה ביטול גזירות ה"ספר הלבן" הידוע לשמצה שפרסם הממשל הבריטי בארץ, שבין היתר אסר על יהודים לקנות קרקעות ולהתיישב במקומות רבים בשטחי ארץ ישראל.

חמישים ושש שנה לאחר מכן הודיעה ממשלת ישראל, המורכבת בעיקרה מנציגי הליכוד, על כוונתה ליזום חוקים ששוב ימנעו מיהודים לקנות קרקע ולהתיישב בחלקים מארץ ישראל וכן לגרש מבתיהם אלפי יהודים הגרים, ביוזמת ממשלות ישראל, בגוש קטיף מזה כשלושים שנה. זהו שבר אידיאולוגי קולוסלי של תנועה פוליטית, שמקימיה המקוריים היו מפקדי האצ"ל!

ראוי היה, לפיכך, שתנועת הליכוד תפרסם את דרישותיה ממועמדים שמתכוונים להתחרות על תפקיד יושב הראש שלה ומועמדה לתפקיד ראש ממשלת ישראל. מוצע שדרישות אלה תכלולנה, בין היתר: נאמנות לרעיון שארץ ישראל המערבית כולה תישאר בשלטון ובריבונית יהודית, אי סטייה מחוקת התנועה ומהתחייבויות שבמצעי הבחירות שלה ומהתחייבויותיה שניתנו לציבור ולחברי התנועה. ובעיקר, שלמועמד תהיה מיומנות אינטלקטואלית-אקספריוניסטית במדיניות, ברמה הגבוהה ביותר בסקאלה הרלוונטית, כפי שיובהר בהמשך.

במאמר שכתב זאב ז'בוטינסקי על "טעותו של זאנגוויל", שפורסם בדער מארגן ז'ורנאל ב- 20.8.1916, ופורסם שוב בשנת 1982 בכתב העת האומה עמודים 14- 19, נאמר שישראל זאנגוויל, שיחד עם נחום סוקולוב היה מראשוני האישים היהודים שהצטרפו להרצל עת שיסד את התנועה הציונית, ניחן בכל הסגולות להיהפך לאחד המנהיגים הגדולים ביותר של העם היהודי, אלא שמשהו עמד על דרכו למכשול. כישלונו של זאנגוויל נבע מהתפיסה המדינית האימפרסיוניסטית שלו.

אימפרסיוניזם במדיניות, אליבא דז'בוטינסקי, " . . . היא נטייה להפריז בחשיבותם של היום והאתמול; לבסס את עקרונות הכרתנו על התוכן שדווח עליו בעיתונות בשבוע האחרון, ולשנות את עקרונות הכרתנו על סמך "ניסיון" של חודש או שנה". המשיך ז'בוטינסקי וציין, שאימפרסיוניסט מדיני אינו תופס את ההבדל בין "פאקט-עובדה" ל"פאקטור-גורם", שכן לא כל פאקט הוא פאקטור, בייחוד בחיי עם עתיק כעם היהודי, " . . . שלגבי דידו יש בכוח הגורמים האמיתיים כדי לקבוע לאורך ימים את מהלך התפתחותנו, שכן לגורמים צביון היסטורי, יחוס בן מאות שנים: עובדה, שבוע, שנה, ההווה בכלל, עשויים כמובן להשפיע על הגורמים הללו, אך לא לשנותם ולא לשתקם לנצח".

להמחשת תפיסתו המדינית האימפרסיוניסטית השגויה של זאנגוויל ציין ז'בוטינסקי, שבתור מדינאי הוא הפריז תמיד בערכה של עובדה אחת: ממשלה. הוא האמין, כי אמירות "הן" או "לאו" שלה הן גורמים כאלה שיש לאל ידם לא רק להשפיע, אלא אף לקבוע לחלוטין את המהלך ההיסטורי של התפתחות העם היהודי - לא רק את הטקטיקה "...אלא את הכיוון כולו, את מגמת-היסוד של עתידנו". כך אכן אירע, כאשר הבחין זאנגוויל בשתי "עובדות": האחת שהרצל לא הצליח לשכנע את הסולטאן, שליט הממלכה העותומנית, לאפשר הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, והשנייה שצ'מברלין בשם בריטניה, הציע את אוגנדה למטרה זו.

לפיכך, הוא אימץ את רעיון "אוגנדה" שכן לתפיסתו האימפרסיוניסטית רעיון ארץ ישראל כבית לעם היהודי אינו אפשרי. תפיסה הפוכה לזו, הדגיש ז'בוטינסקי, לא הייתה מאמצת אסטרטגיה מהפכנית של נטישת רעיון ארץ ישראל, שכן כעבור ארבע-עשרה שנה פורסמה הצהרת בלפור, שהיה שר החוץ הבריטי, על כוונת בריטניה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

כאשר חמש שנים לאחר מכן סרבו שרים בממשלת בריטניה לשתף פעולה עם התנועה הציונית קבע זאנגוויל, כי ארץ ישראל שוב אינה רלוונטית וכי הציונות המדינית לא רלוונטית, ויש לחפש פתרונות אחרים לבעיית העם היהודי.

בהתייחסו לתפיסה מדינית ההפוכה לתפיסה ה"אימפרסיוניטית" עשה ז'בוטינסקי, במאמרו דלעיל, שימוש במושגים מרכזיים מתחום ה"אקספרסיוניזם", החופפים להגדרת מושגים אלה במילון אבן-שושן, לאמור:

אימפרסיוניזם:

1. (בספרות ובאמנות) זרם שעיקרו התרשמות, תפיסת המציאות לפי הרושם הראשון ותיאור האורות והגוונים הדקים ביותר שבמראה, מתוך שאיפה לנאמנות לטבע.

2. (בפילוסופיה) התורה הרואה ברשמי החושים את הממשות היחידה. ההיפך: "אקספרסיוניזם". [אבן-שושן, כרך א', עמוד 38]

אקספרסיוניזם: זרם באמנות ובספרות שעיקרו ביטוי, הבעה. האקספרסיוניזם חותר אל מהות הדברים, נוהג חירות לגבי הטבע, אינו מתאר בדיוק את מראותיו, אלא שואף לגילוי אורו הפנימי. ההיפך: "אימפרסיוניזם" [אבן-שושן, כרך א', עמוד 77]

ההגדרות דלעיל של המושגים "אימפרסיוניזם" ו"אקספרסיוניזם" חופפים, בעיקרם וברוחם, את המושגים "אינטליגנטיות" ו"אינטלקטואליות", במשנתו של הוגה הדעות Simor Lipset אצל Daniel Shimshoni, Israel Democracy:The middle of the journey, New York: Free Press, c1982.

אינטליגנט - "ערכי" - מפרש ומשפר מודלים ומושגים בתוך יעדים מבוססים. "מתחזק"- מקצוען בתפעולה של המערכת הקיימת.

אינטלקטואל - מבקש לבטא רעיונות חדשים על שאלות ייסוד קיימות. מפרש מחדש ומשלב ערכים מבוססים. משמר אמונות על ידי אחידות ומתן בהירות.

מהאמור בקטעים דלעיל לגבי המושגים אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, אינטליגנטיות אינטלקטואליות, מתבקשת, לטעמי, התגבשות תכונה "אינטלקטואלית-אקספרסיוניסטית", הנדרשת ממועמדים לראשות הליכוד ולתפקיד ראש ממשלת ישראל מטעמה.

נכון, ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אלא שחשוב מאוד ללמוד ממנה - במהלך אחת מהמלחמות שניהלו שתי מעצמות העל באזורנו - לפי ההיסטוריון צבי גרץ, דברי ימי ישראל - פרס וביזנץ, בתחילת המאה השביעית לספירה הנוצרית, כבשה פרס מיידי ביזנץ את ארץ ישראל והקימה בה, בין היתר בהשפעת מפקדים יהודיים ששירתו בצבאה, מדינה יהודית לא רחבת ממדים. מדינה זו בוטלה על ידי הפרסים כעבור כעשרים שנה, כי הם נוכחו לדעת שאין המדינה שהקימו מסוגלת לרסן את תושבי הארץ הלא יהודים, שעוררו מהומות דמים בלתי פוסקות בגין מדינה זו. שכן הפרסים, רצו עורף שקט לקראת המשך מלחמתם נגד ביזנץ.

כזכור, גם נסיגת בריטניה ממדיניותה הפרו יהודית, עם פרסום הספר הלבן בשנת 1939, שצמצם כמעט באורח מוחלט את העלייה היהודית וקניית קרקעות על ידי יהודים בארץ ישראל, ארעה לאחר שהיהודים בארץ לא הצליחו לדכא את המרד הערבי רווי הדמים שנמשך כשלוש שנים. גם נסיגת ארצות הברית, בשנת 1948, מהקמת מדינה יהודית ודרישתה שנסכים לנאמנות אנגלו-אמריקאית במקומה, חלה עת שגברו התקפות הערבים על היישוב היהודי ואיומי מדינות ערב בפלישה לשטחי ארץ ישראל, אלא שאז עמד בראשנו היהודי הגדול דויד בן גוריון . . .

יוזמי ההתנתקות מגוש קטיף טוענים, בין היתר, כי מהלך זה ימזער את הטרור הערבי נגד יהודים. לא נהיר לי דיו המושג "מזעור הטרור הערבי", מאידך נהיר לי היטב המושג "העדר טרור ערבי" שמשמעו, שאלפי יהודים המתגוררים בגוש קטיף לא יהיו נתונים לחשש שיירצחו על ידי מיליון שכניהם הערבים, כשם שתושבי ג'יסר א זרקה ופרדיס אינם חוששים שיירצחו על ידי מיליון שכניהם היהודים.

האמת היא, ככל שהיא מרה ונוראית, שהטרור הערבי ניצח את ישראל בשתי המערכות האחרונות - האינתיפדה הראשונה הסתיימה עם חתימת הסכם אוסלו האומלל והאינתיפדה השנייה הניבה את הסכמת ממשלת ישראל למפת הדרכים הקטסטרופלית. את טרור האינתיפדות, כמו כל טרור אחר, צריכים היינו לשחוק עד דק בעוצמה רבה, למען יראו וייראו!

מעבר לתפיסה הלאומית-ציונית, שאין עם נורמאלי מוותר מרצונו החופשי על חלקים ממולדתו לטובת זרים, חשוב לציין כי הקמת מדינה ערבית נוספת ממערב לירדן, שהיא פועל יוצא של מדיניות אימפרסיוניסטית המתבטאת בהסכם אוסלו, הסכם וואי, מתווה קלינטון, מפת הדרכים והכוונה לגרש אלפי יהודים מבתיהם בארץ ישראל, הינה מרשם לחורבן מדינת ישראל: לאור ממדי הארץ הקטנים שלא יוכלו להכיל שתי מדינות ריבוניות, חמושות וברות הגנה, תכונותיהם של הערבים אויבינו והצהרותיהם הגלויות. שלא יהיה ספק, כנופיות הטרור של המדינה הזו בסיועם של מיליוני פליטים וטרוריסטים מבית מדרשו של בן-לאדן, שיכנסו באורח חופשי למדינה זו, לא ישיבו את חרבן לנדנה אלא לאחר שיחריבו את מדינת ישראל ויהרגו בנו ככל שיוכלו.

מדינה ערבית-פלשתינית זו תהיה חמושה בתותחים, בטנקים ובמטוסים, שכן גם אם יוסכם על פירוזה לא יהיה ערך לכך, כי על פי המשפט הבינלאומי, זכאית כל מדינה להגנה עצמית, והסכמי פירוז עליהם חתמו מקימיה לא מחייבים אותה. על מנת שהיא תוכל להתגונן נגד הכוונות להשמידה, דרושה למדינת ישראל, מבחינה אסטרטגית, שליטה וריבונות על כול ארץ ישראל המערבית, כולל חבל עזה. גם אם למנהיגי הפלשתינים בעת הזאת אין כוונות להשמידנו - ואין ביטחון שאכן זה כך לאור הודעתו של אבו-מאזן, כי פליטי 1948 וצאצאיהם יחזרו לבתיהם בישראל תוך חמישים שנה - הרי עצם היכולת להחריבנו הינה סכנה מתמדת לקיומנו.

סוגיות הדמוגרפיה והשלילה שבשלטון על עם זר הינן משניות לסכנה שמדינת ישראל תושמד. הסוגייה הדמוגרפית לא הייתה בעבר מכשול במהפכה הציונית, לדוגמה: במדינה היהודית שהוסכם להקימה בשנת 1947 על חלק מארץ ישראל המערבית, היו אמורים להיות 500,000 יהודים (ללא ירושלים) ו- 400,000 ערבים.

אין ספק שסוגיות אלה זקוקות לפתרון מוסכם עם הערבים ועם הקהילה הבינלאומית. מכל מקום, האחרונה אימצה את "מפת הדרכים", שתנאי ראשון ליישומה הוא פירוק ארגוני הטרור הערביים והנהגת סדר ודמוקרטיה ברשות הפלשתינית; אלא שאלו רחוקים שנות דור ויותר מלהיות מיושמים, ואם כך על שום מה אצה הדרך למציעים את ההתנתקות מגוש קטיף, שהיא אנטי ציונית ואנטי ביטחונית.

בהקשר לאמור לעיל חשוב לשנן את האפיגרף בספרה של פרופ' אניטה שפירא חרב היונה, הלקוח מיצירתו של נתן אלתרמן "ליל המצור" מתוך שמחת עניים, היכול לשמש גם לתיאור הסכנות הנובעות מהמדיניות האימפרסיוניסטית בה נוקטות ממשלות ישראל מאז שנת 1992, לאמור: "...ליל מצרים, ליל ניסיון, ואת נכונה ולמודת ניסיון, ראיתיך נואשה ראיתיך חמושה, שריד ופליט לי ומצח נחושה … ראיתיך ואבין כמה דק התג שבין טרם-שואה וערב-חג …".

ראוי לצטט בסיפא של מאמר זה, את דברי הסיכום של ז'בוטינסקי במאמרו דלעיל, לאמור: "הזכות, האמת: אלה שמותיהם של אותו הגורם, שמאריך ימים וגובר על כל שאר הכוחות; מי שרצונו נובע מן הזכות, הוא חזק יותר משר, ממלך ומקיסר; את ההיסטוריה שלנו יוצרים וקובעים אנחנו, לא "הגויים" - כיוון שהדבר שאליו אנו חותרים צודק הוא".