חזרה לשרשרת

הנה עוד דמוקרט מכובד, עוד גנרל בעל-זכויות, עוד איש ציבור משפיע, שהתבטא בצורה יפה ובלשון נקייה, ללא שמץ הסתה או אלימות מילולית – וקרא לירות בנו, להפעיל את הנשק נגדנו, להקריב קורבנותינו

ד"ר רעיה אפשטיין , כ"ו באדר תשס"ה

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
הנה עוד דמוקרט מכובד, עוד גנרל בעל-זכויות, עוד איש ציבור משפיע, שהתבטא בצורה יפה ובלשון נקייה, ללא שמץ הסתה או אלימות מילולית – וקרא לירות בנו, להפעיל את הנשק נגדנו, להקריב קורבנותינו או קורבנות לא-חשוב-מי מקרב העם הזה – כדי להביא "להתפכחות, לעצירת ההידרדרות ולהצילנו מנפילה אל תוך התהום." והנה עוד כתבה נוספת בעיתונות כלב-השמירה-על-הדמוקרטיה שלנו, מספרת על עוד כלא-התנתקות שבקרוב ייפתח עבורנו.

והכל כה נאה, ותרבותי, ומוסרי, ודמוקרטי: "טלוויזיה צבעונית המחוברת לכבלים עם 155 ערוצים, שירותים ומקלחת צמודים, שולחן, ארוניות, פינת-כביסה ומתקן-מים קרים". הנה, המועצה הלאומית לשלום הילד דואגת להציל את ילדינו מאיתנו, מזרועותינו הקיצוניות, מחיבוקנו הפנטי, מאהבתנו המשיחיסטית, המסוכנת והאיומה.

אבל אנחנו בשלנו. ממשיכים "להתפרע ולהסית", ומה שחמור עוד יותר, אלים, אנטי-דמוקרטי, פאשיסטי ובלתי-אנושי מצדנו. אנחנו ממשיכים לבקש לתת לנו ולמשפחותינו לחיות בבתינו, ביישובינו, בארצנו. לתת לנו בכלל לחיות.

ואנו עדיין ממשיכים להתווכח בינינו לבין עצמנו, האם מותר לנו להתנגד בכלל למהלכי המדינה. ויש בקרבנו כאלה שאינם מוכנים לפגוע במדינתנו ובצבאנו דרך התנגדות כלשהי, דרך מחאה שאינה דמוקרטית כלל ועיקר, משום שמחאתנו היא לעולם אנטי-דמוקרטית, משום שאנו כשלעצמנו אויבי הדמוקרטיה בהגדרה, וכיום כבר הפכנו לאויבי המדינה.

ואנו עדיין מתווכחים בינינו לבין עצמנו, האם בכלל מותר לנו לחלוק על דרכי המדינה. האם מותר לנו, מבחינת הדמוקרטיה ומבחינת האמונה שלנו, להתנגד למשטרה ולצה"ל שישולחו על-ידי מדינתנו לגרש אותנו מבתינו ומאדמתנו, מבתי-הכנסת שלנו, שיבואו לחלל קברי יקירינו, שקיבלו רשות ממדינתנו לשבור לנו ידיים ורגליים. לשבור את חיינו.

ויש השואלים: איך אפשר לחלוק? איך אפשר להתנגד לצה"ל שלנו? הרי צה"ל הוא צבא העם. אסור לפגוע בצבא העם דרך סירוב פקודה – צה"ל הוא צבא קדוש. צה"ל הוא העם, עם ישראל. הוא אחדות העם, אחדות עם ישראל. הוא אנחנו.

האומנם?

הצבא הוא זרוע המדינה ושייך למדינה. והמדינה אינה יכולה להיות אנחנו. מדינה דמוקרטית היא כלי בידי אזרחיה – כלי הקיים להבטחת חייהם וזכויותיהם הבסיסיות, הגנה עליהם מאויב חיצוני, הבטחת שלום פנימי ביניהם. במדינה טוטליטרית, לעומת זאת, האזרחים הם כלי בידי המדינה. היא מעצבת את דעתם לפי רצונה, היא רשאית לעשות בהם ככל העולה על רוחם החולנית של העריצים העומדים בראשה.

מדינה דמוקרטית מתוקנת אינה מדינה יהודית במובן ההלכתי של המילה, במובן התורני של המילה. בינתיים אנו יכולים רק לחלום על כזאת, ומתי שהוא נזכה לה, בעזרת ה'. אך מדינה טוטליטרית של אחידות, של כפייה תודעתית וטרור פוליטי וקיומי, מדינה בה האזרחים הם ברגיה והחיילים והמפקדים הם ברגי הצבא שלה, ללא זכות להפעיל את שיקול-דעתם או לשקול את התנהגותם לפי טעמי מצפון – מדינה טוטליטרית כזאת בוודאי אינה יכולה להיות מדינה יהודית.


ואנחנו עדיין מתווכחים, האם מותר לנו לחלוק על דרכי מדינתנו, האם מותר לנו להתנגד לצבא בשעה שיבוא לגרשנו מבתינו.

*
העם היהודי הנצחי חי וקיים, למרות שבכל דור ודור קמים עליו לא רק זרים, אלא גם מתוכו, אלה שרוצים להתנתק ממנו ואלה שרוצים לנתק אותו סופית מעצמו: מתייוונים, ונוצרים ראשונים – אותם יהודים שהקימו דת אוניברסאלית זאת על מנת להתנתק מבדידותו וחולשתו לכאורה של העם היהודי, עם שאינו ככל העמים, עם סגולה, עמו של האלוקים. עם שיש לו ייעוד משלו, ואם לא ימלא אותו, אם יבגוד בו – העולם כולו ייחרב.

כאלה היו אף מאמיני הדת החילונית, דת הנאורות, דת ה"מודרנה", שהוקמה לראשונה בצרפת של המאה ה- 18 לא על-ידי יהודים דווקא, אך היהודים שרצו להתנתק מעצמם, מבדידות עמם, משונותם, מייחודיותם, שביקשו להיות כמו כולם, להשתייך לרוב ולא למיעוט – מיהרו להצטרף לדת החילונית הנאורה הזאת שהוקמה על-ידי שונאי הכנסייה, על-ידי שונאי כל דת, על-ידי שונאי העבר "הפרימיטיבי", ובמיוחד שונאי היהדות והיהודים.

הדת הזאת הבטיחה עולם חדש, עולם של תבונה, עולם של קידמה, עולם של שיוויון ואושר לכולם, עולם שכל העמים יתאחדו בו באנושות אחידה אחת, ואז כולם יהיו רוב. לא יהיה עוד מיעוט, לא יהיו עוד שונים ומגוונים, לא יהיו מיוחדים שאינם כמו כולם. לא יהיה עוד "אני" שיש לו דיעה משלו, ומצפון משלו, המחפש את האמת בדרך משלו – כולם יהיו "אנחנו" אחד ואחיד, ואמת אחת ידועה מראש לכולם, והיא מוחלטת ואינה ניתנת לערעור, להרהור, ואין עוד צורך לחפש אותה, ואסור שמישהו יחפש אותה בנפרד.

לא תהיה עוד שרשרת הדורות, משום שה"אנחנו", הבונה את העולמות החדשים יש מאין, אינו צריך לשרשרת הדורות. היא מפריעה לו להיות רוב, להיות "אנחנו". היא מפריעה לו להאמין באמת ידועה מראש ומוחלטת. היא מפריעה לו לטעון שאין אלוקים, כי בן-אדם הוא אלוהים, כי הרוב היודע את האמת הוא אלוהים, כי המדינה היא אלוהים, כי השלטון הוא אלוהים, כי השליט, הפריץ, המזכיר הגנרלי של המפלגה, הדוצ'ה, הפיהרר - הוא אלוהים.

שרשרת הדורות מפריעה ל"אנחנו", כיוון שלעולם יוצר אותה ושומר עליה וממשיך אותה אותו המיעוט שיודע להיות נאמן למצפונו ולאלוקים, ולא להיכנע לרוב הדורסני. ואותה מחזיק לעולם "האני" שיודע כי הוא חוליה בשרשרת, ואם ייתן לרוב הדורסני, ל"אנחנו", לבלוע אותו – תיקרע השרשרת.

בין היהודים היה תמיד מיעוט השומר על השרשרת, ובין היהודים היה תמיד "אני" שמחזיק אותה ואינו מאפשר לה להיקרע. ובין היהודים היו תמיד אלה שסירבו להיכנע לרוב שרוצה להתנתק משרשרת הדורות. תמיד היו יהודים אשר סירבו להתנתק, סירבו להיכנע ל"אנחנו" הטוטליטרי. ומזה, בעצם, החל העם היהודי להתקיים. בזה, בעצם, היתה ראשיתו, הולדתו, תחילתו.

בשעה שקם אחד והחליט להיות "אני", והחליט להפסיק להיות בורג בתוך ה"אנחנו", קם ללא פחד מול האימפריה הטוטליטרית הראשונה בתולדות האנושות שרצתה בפעם הראשונה לבנות עולם חדש – לבנות מגדל ענק שיגיע השמיימה כדי להיות כמו האלוקים, כדי להחליף את האלוקים.

והוא ניצב מולה ללא פחד. והוא אמר: אני מסרב. ואז אלוקים התגלה לו. והוא השיב ואמר: "הנני".

הנה אני העומד לפניך, הנה אני שמשרת רק אותך, הנה אני שירא רק אותך. איני פוחד ממלכים, ממדינות, משלטונות, מעריצים ומפיהררים. הם לא ישברו אותי. הם לא יכריחו אותי לבגוד באמונתי, במצפוני, בנפשי. בך.

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך: ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה". (בראשית י"ב, א'-ב')