הנה ימים באים, ולא רחוקים הם הימים ומדינת ישראל תצא ממדמנת המדיניות שאליה נקלעה שלא בטובתה. ישראל תיכנס אז בשערי השפיות והנורמאליות, שערים שננטשו בחוסר אחריות של מנהיגים ומפלגות. באותם ימים יעמיד העם היושב בציון קבוצת נכבדים שתקבע מי הם האישים שראויים לפרס ישראל השפויה.

עם כל הרצון הטוב, תעמוד בפני ועדת הפרס בעיה חמורה. לא מדובר בחוסר במועמדים, אלא בחוסר במזומנים. אחרי שבשנות מלחמת השלום בוזבזו סכומי עתק על טקסי פאר ועטים יוקרתיים לחתימת השלום מחד, ועל רכישת אמצעי לחימה והשקעות בשיקום הרס הטרור פעם אחר פעם מאידך, לא יוותרו לה למדינת ישראל כספים להשקיע בוועדת הפרס.

פקיד אפור, מקריח מעט וממושקף יפתור את מצוקת התקציב כשינופף בקבוצת דפים ישנים, "מצאתי", הוא יצעק ויניח אותם על שולחן יו"ר הוועדה במבט מתנצל על ההתפרצות הבלתי מנומסת. היושב ראש יסיט מעט את משקפיו המיושנים, "מה זה"? הוא ישאל. "דו"ח טליה ששון. זה מה שחיפשנו. שם יש את כל השמות של מי שלמרות האשליות ותעתועי שלום הבלהות, גם כשזה לא היה פופולארי, וגם כשהצביעו עליהם כמו על מטורפים, הם המשיכו לבנות ולעשות. תעיין בזה. ששון הזו, עשתה לנו את כל העבודה. היא מצוינת הגברת הזו".

עיון קצר בדפים וההחלטה נפלה. "אין ספק. הבחור גאון".

וכך מול קהל האלפים, בחליפה תכולה מקופלת שרוולים בצו האופנה, יעלה לבמה דן כנר (כן, כן, הוא יהיה גם אז), ויקרא בנעימתו הייחודית מתוך המסך השקוף שלפניו:

"ראשונים לקבלת פרס ישראל השפויה, יעלו ויבואו ראשי המועצות האזוריות ביהודה ושומרון". לקול תשואות ההמונים יעלו בסך ראשי המועצות בהנהוני ראש יודו לחברי הוועדה בענווה אופיינית. מתוך נימוקי הוועדה יקרא דן כנר את דבריה של עורכת הדין טליה ששון: "הקטר המניע להחלטה על הקמת המאחזים היה המועצות האזוריות ביהודה ושומרון, מתנחלים ופעילים חדורי אידיאולוגיה ומוטיבציה להגביר את ההתנחלות היהודית בשטחי יהודה ושומרון".

"וכעת, אני מזמין אל הבמה את הרמטכ"ל, מפקד צבא ההגנה לישראל שפעל על פי... ואני מצטט מדברי חבר השופטים: הקונספציה הביטחונית שלפיה בכל מקום שבו מתגורר ישראלי – צה"ל יספק לו הגנה. יוצא שכל מתנחל החפץ לטעת את ביתו במקום פלוני, אף שלא ברשות, ללא סמכות ובניגוד לחוק – זוכה להגנת הצבא. הרמטכ"ל מתכבד לקבל את הפרס.

"וכעת", יאמר דן כנר בטון בוטח "נציג החטיבה להתיישבות מוזמן אל הבמה". זהותו של הנציג שייבחר לייצג את החטיבה עדיין לא ברורה כעת, אולם בעוד הוא (או היא) מטפס בצעד קליל על גרם המדרגות הזעיר, ירעים קול המנחה ברקע את נימוקי חבר השופטים, מתוך דו"ח ששון הזכור לטוב. "למועצות האזוריות חברו חלק מפקידי החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית שפעלו לקידום בנייתם של מאחזים בלתי מורשים.

החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית הקימה מאחזים בלתי חוקיים כשיטת עבודה. החטיבה הודתה בהזרמת 72 מיליון שקלים להקמת מאחזים
. ועל כך מוענק להם הפרס", יהדהד קולו של כנר.

כמעט לקראת תום הטקס יבקש המנחה מקהל הנאספים לקום על רגליו ולהריע לזוכים הבאים, הלא הם שרי השיכון שעל פי דברי השופטים המסתמכים על הדו"ח "כל אלה נעשו בהשראת שרי שיכון שונים, מי מהם בעצימת עין, ומי מהם בתמיכה, בעידוד ובזירוז תוך מתן עזרה ותמיכה של משרדי ממשלה אחרים". בתום דבריו יבקש כנר מהשרים לשעבר אפי איתם ונתן שרנסקי לעלות ולקבל את הפרס.

הקהל המשולהב באולם לא יפסיק להריע גם כשיקראו שמותיהם של אבי מעוז, מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון לשעבר, רון שכנר, עוזר שר הביטחון להתיישבות ושרה אהרון מנהלת המינהל לבנייה כפרית במשרד השיכון.

ורק בפינת האולם יעמוד איש אחד, מעט ניכלם, מעט נבוך, אריאל שרון שמו, מי שיעמוד אז לצידו יוכל לשמוע אותו ממלמל: "רגע... רגע... מה איתי? אני בכלל המצאתי את כל הרעיון הזה של המאחזים. מה עם איזה פרס קטן... פרסון... פרסצ'יק.. משהו...". אין ספק שמישהו ממארגני הטקס כבר ילחש באוזנו ש"חיפשנו את כל דפי הדו"ח ההוא של טליה ששון. לא מצאנו שום עדות לפעילות שלך... חבל".