הדיון בבית המשפט לערעורים בארה"ב – לעג לצדק

"יש לי תחושה חזקה שכבר ניצחנו", אמרתי ליהונתן כאשר ביקרתי אותו בכלא, יום לפני הדיון בבית המשפט לערעורים.

אסתר פולארד , ח' באדר ב תשס"ה

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


"יש לי תחושה חזקה שכבר ניצחנו", אמרתי ליהונתן כאשר ביקרתי אותו בכלא, יום לפני הדיון בבית המשפט לערעורים. יהונתן ואני הגענו למסקנה כי התחושה הפנימית שלי של ניצחון הייתה בעצם מסר משמיים להבטיח לנו כי בלי קשר לתוצאות הדיון בבית המשפט של מטה, כי השופט האמיתי יושב במרומים.

לאור נסיונו המר של יהונתן בעשרים השנים האחרונות בבתי משפט אמריקנים, קיויתי שהפעם יהיה שינוי. ואכן כך היה.

בפעם האחרונה שהיינו בבית המשפט (2.9.03) היה ניסיון ליצור רושם של ניטרליות. הפעם אפילו לא ניסו. יכולתי לחשוב שהדיון מתנהל בבית משפט ישראלי, כאשר לעג, שחצנות, סרקזם, ובוז גלוי הם כלי העבודה הרגילים של השופטים בבית המשפט העליון.

התרשמתי במיוחד מהופעתם של עורכי הדין של יהונתן: אליוט לאואר וג'ק סמלמן. יהונתן ואני הנחנו כי כמו תמיד הם יצטיינו בהופעתם, אך הם עלו על כל ציפיותינו. למרות מה שניתן לכנות בוז גלוי מצד השופטים, לאואר וסמלמן לא החמיצו דבר והתמודדו באתגר באופן המקצועי ביותר.

ללאואר וסמלמן הוקצבו כעשר דקות לכל אחד להצגת הטענות בעד שתי בקשות. הם בחרו לשמור שתי דקות כל אחד להכחשה. לאואר הציג את הבקשה לעיין בתיק ההרשעה של יהונתן, כי למרות שלעורכי דינו של יהונתן יש אישור ביטחוני, לא ניתנה להם גישה אליו. סמלמן הציג את הבקשה לדיון בראיות כדי לתמוך בבקשתו של יהונתן לשנות את עונשו.

בשמונה הדקות שנותרו, לאואר וסמלמן התמודדו עם השופטים, שנהגו כאילו הם שייכים לפרקליטות. השופטים הקפידו למנוע מעורכי הדין כל ניסיון להתייחס לעובדות. אך למרות שכל טענותיהם זכו לבוז ולעג, לאואר וסמלמן התנהגו במקצועיות ובכישרון רב. הופעתם הייתה קידוש השם אמיתי.

יתכן שהשופטים חשו שמדובר בגורלו של אדם, אך בוודאי לא הראו סימנים לכך. את גישת בית המשפט אפיינה ההערה האחרונה של השופט הראשי. הוא הסביר כי מאחר שהוא מצפה לאי סדר באולם המשפט בסיום הדיון, הוא נוקט בצעד לא רגיל ומכריז על הפסקה קצרה כדי לפנות מהאולם את כל הנוכחים. היה זה עוד עלבון לתומכיו של יהונתן.

יהונתן ואני גאים בהופעה האצילית והמקצועית של לאואר וסמלמן, ומאוכזבים שוב מהתנהלות בית המשפט, המוכיחה לעג לצדק. אנו תוהים כיצד הנשיא בוש יכול להמשיך להציג את ארה"ב כסמל הדמוקרטיה והצדק.

אנו נזכרים בדבריו של דניס רוס, מי שהיה פעם השגריר המיוחד של ארה"ב למזרח התיכון. בספרו החדש "השלום החסר", רוס מבהיר כי העונש שנגזר על יהונתן הוא בלתי סביר ומן הראוי לשחררו ללא תנאי. בכל זאת, ממשיך רוס, יהונתן הוא קלף מיקוח לאילוצה של ישראל להסכים לוויתורים חד-צדדיים, ומפאת חשיבות הדבר, אי אפשר לשחרר את יהונתן מטעמי צדק בלבד.

במקרה של יהונתן הפוליטיקה קודמת לצדק.