לפני שנים חקרתי את פעולות "ועד החירום להצלת יהודי אירופה" בהנהגתו של הלל קוק (פיטר ברגסון) ומשלחת האצ"ל באמריקה. הם לחמו באנטישמיות של מחלקת החוץ, שקרי מחלקת ההגנה, בבירוקרטיה, בבורות... להרים את מהות השואה בפני מנהיגי ארה"ב והעם כדי שידרשו צעדי הצלה ממשיים מממשלת רוזבלט.

דמיינתי את המציאות של חברי המשלחת: כל בוקר היו קמים, מדברים בנעימות עם אנשי הקונגרס והממשל, מפרסמים את האמת בעיתונות... והולכים לישון ביודעם שביום זה נרצחו 10, 20, 30... אלף יהודים. היה קשה לי מאוד להבין איך סבלו את הימים ההם ולא השתגעו!

ישראל אינה בשלהי שואה והמילה אינה מתאימה להיום. אבל למרות זאת, העם היהודי נמצא במלחמת קיום פיסי ומהותי-תרבותי.

במלחמת המהות נראה שהרוב צועד להתאבדות יהודית מרצון. חזון אבות המדינה והתרבות היהודית הרחבה (לא רק החלק הדתי) זרים עבור הרוב. מאידך, התרבות הזרה פורחת בגירסה הנראית לי, כאדם שגדל בתרבות זאת, ירודה בהרבה מהמקור.

בהוואי זה, ממשלת ישראל עומדת לוותר על נכסי ביטחון משמעותיים שפירושם היכולת הפיסית לשרוד מחר. למרות לקח אוסלו, הממשלה חוזרת במרץ על כך ללא הוכחות סבירות שהאויב שינה את עורו ודרכו של שקר ומרמה. האי אכפתיות של רבים מופגנת במיוחד במאבק על ההינתקות שבו הממשלה ללא הסכם שלום אמיתי, מתכוננת לבצע פעולה אנטישמית לדורות: גירוש יהודים והקמת מדינה ערבית יודנריין.

לאלו המחזיקים עדיין את ה"תקווה" הגלומה בחלומות המייסדים, העול של היום אינו כמו שהיה למשלחת האצ"ל בימים ההם, אבל הוא עול קשה. ההידרדרות מהציפיות של "חבלי המשיח" מכל גווניו, לסתם מנהיגות ועם ללא אופי מיוחד, ללא יכולת לשמור על ערכים וקווים אדומים, היא מכה קשה.

ובכל זאת, כמו שהמשלחת דאז הבינה שאין אלטרנטיבה, אלא לקום בבוקר ולהילחם בשקרים, באנטישמיים, בבורות כאילו שהניצחון עומד לבוא לפנות ערב.