אין עוד תחנות

לא יאומן, אבל הליכוד שוב הצליח לדחות את העימות, ולגלגל אותו הלאה, למרות שאין כבר לאן. כמו בכל הפעמים הקודמות, שרון שוב עשה שימוש בחולשתם העיקרית של מורדי הליכוד: הם מתנהגים באחריות, ואילו הוא מהמר על כל הקופה.

תגיות: גוש קטיף
אורי אליצור , ט"ז באדר ב תשס"ה

לא יאומן, אבל הליכוד שוב הצליח לדחות את העימות, ולגלגל אותו הלאה, למרות שאין כבר לאן. כמו בכל הפעמים הקודמות, שרון שוב עשה שימוש בחולשתם העיקרית של מורדי הליכוד: הם מתנהגים באחריות, ואילו הוא מהמר על כל הקופה.

כבר חודשים רבים ברור לכל, שאם הוא ימשיך להתעקש, הרי שתי הרכבות האלה דוהרות לקראת התנגשות. נציגים של המורדים מחכים לו בכל תחנה בדרך ומציעים לו לבלום בעוד מועד, כדי למנוע את ההתרסקות. אבל הוא יוצא מהתחנה וממשיך לדהור לתחנה הבאה. ההערכה שלו היא שמתחנה לתחנה הרכבת שלו מתחזקת ושלהם נחלשת, והוא החליט ללכת בעיניים פקוחות להתנגשות. הוא מאמין שבהתנגשות הזו הרכבת שלהם תתרסק והרכבת שלו איכשהו תשרוד.

אבל להם הוא אומר: בואו נחכה עד התחנה הבאה, למה לריב עכשיו, והם תמיד מתפתים. לפני חודשיים הוא אמר להם: למה לכם להצביע נגד התקציב בקריאה ראשונה? זו רק התחלה ויש עוד זמן, התקציב הרי יעבור לוועדה, ושם יש לכם נציגים.

מי יודע, אמרו לעצמם נאמני הליכוד הקרויים מורדים, עד סוף מרץ יש עוד המון זמן. אולי בינתיים נשכנע אותו בטוב, אולי מרכז הליכוד יכפה עליו. אולי בינתיים נתניהו יתעשת, עוד לא מיצינו את כל הדרכים. עוד לא הגיע הרגע להוריד את הרכבת מהפסים. בסופו של דבר כצפוי בטוב זה לא הלך, מרכז הליכוד אכן כפה על שרון משאל עם אלא ששרון מצפצף, נתניהו ממשיך לשמור על צווארון יבש, והרכבת ממשיכה לדהור. והנה הגיע סוף מרץ ואין יותר תחנות לפני ההתנגשות הבלתי נמנעת.

סוכריות סרק

התחנה האחרונה הייתה שבוע שעבר בוועדת הכספים, וגם כאן, אפילו בדקה ה-90, המורדים נרתעו ברגע האחרון מלנסות להוריד את הרכבת מהפסים. בסופו של דבר, כאילו על פי ההרגל, הם שוב החליטו לדחות את העימות לתחנה הבאה, אלא שאין עוד תחנות. השבוע תתרחש ההתנגשות עצמה. שרון הולך אליה בעיניים פקוחות, והוא כבר לוחץ ידיים במזנון, מפזר הבטחות שווא ומחלק סוכריות סרק שנועדו להחליש עוד את הרכבת שבאה מולו, ולמעשה לרסק אותה.

עכשיו, הוא מבטיח להם שזו תהיה הנסיגה החד צדדית האחרונה, ובכנס פעילים של הליכוד הוא כבר חזר להישבע בבית אל לנצח. זו הבטחת שווא ידועה מראש. אם שרון יעביר את ההתנתקות, זו לא תהיה הנסיגה האחרונה. אני לא יודע אם בימים שבהם שרון דיבר על נצרים כתל אביב, הוא כבר ידע שהוא משקר ביודעין ובאופן ציני, או שהרעיון שדין נצרים לחורבן, נצנץ בו רק לאחרונה. אבל באשר להבטחות של היום, אני בטוח שהוא משקר ביודעין.

הוא לא מתכוון להסתפק בגוש קטיף, אלא לעשות חורבן ענק גם ביהודה ושומרון. הוא בונה גדר בתוואי שמסמן את הכוונה הזו, הוא התחייב לאמריקנים להקפיא כל בנייה גם בתחומי היישובים הגדולים, והוא כבר יודע שאחרי נסיגה אחת גדל פי מאה הלחץ החיצוני והפנימי לנסיגות הבאות. זו הבטחה שאפילו לא עולה בדעתו לקיים. כל כולה נועדה רק ליצור עוד תחנה, ולעורר מחדש, גם ברגע הכי אחרון, את הנטייה לדחות עימותים.

האיש שהופך שולחן

כל מה שהוא צריך כרגע, הוא שניים או שלושה מהמורדים שיתפתו להקשיב לו ויחליטו להצביע בעד התקציב או אפילו להימנע. לא. הוא לא חושב שהם טיפשים עד כדי להאמין לו. אבל הוא בונה על המשך הדינאמיקה הנפשית של האחריות, של הרצון שלא לשבור את הכלים, של הנטייה להימלט אל דחיית העימות לתחנה הבאה, כאילו לומר בואו לא נשבור את הכלים עכשיו, אבל אם עוד פעם אחת הוא יעשה דבר כזה ביהודה ושומרון, אוהו, אז נילחם בו עד הסוף.

בזה כל כוחו של שרון, הוא לא בורח מהתנגשות. הוא חותר אליה, הוא מעוניין בה. כמו האיש שהופך שולחן בלשכת הסעד, הוא צובר לעצמו כוח, לא כפונקציה של התועלת שהוא יכול להביא, אלא כפונקציה של הנזק שהוא יכול לגרום. באמצעות הכוח הזה, כוח הנזק הפוטנציאלי, הוא משנה את פני הליכוד. הדרך היחידה שבה נאמני הליכוד יכולים לעמוד מול כוח מהסוג הזה, היא שיטת עימות עכשיו. הידיעה שעם האיש הזה אסור לדחות שום עימות. שאין לאן.

גלגלי החורבן של גוש קטיף היו מסתובבים היום בהרבה פחות עוצמה, אילו המפד"ל והאיחוד הלאומי היו פורשים לפני שנה, אילו נתניהו היה הולך אל הרב עובדיה יוסף לפני עשרה חודשים, אילו המורדים היו מצביעים נגד התקציב כבר בקריאה ראשונה לפני חודשיים, אילו ואילו. אילו אנשים היו מוכנים להתייצב לעימות עם שרון בזמן שבו עדיין יש להם כוח מולו. אבל כולם ביקשו רק לדחות את העימות לתחנה הבאה.