"ניצחון פירוס" בגירוש היהודים

יש השואלים בדאגה: "מה יהיה ביום שאחרי פינוי גוש קטיף, חס וחלילה? כיצד יתמודדו נאמני ארץ ישראל עם השבר של אובדן החלום על ארץ ישראל השלמה?

רותי אברהם , ט"ז באדר ב תשס"ה

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
יש השואלים בדאגה: "מה יהיה ביום שאחרי פינוי גוש קטיף, חס וחלילה? כיצד יתמודדו נאמני ארץ ישראל עם השבר של אובדן החלום על ארץ ישראל השלמה?

אני סבורה כי מ"היום שאחרי" צריכים חסידי הדמוקרטיה לחשוש.

האהבה לארץ ישראל כולה אינה אהבה שתלויה בדבר ובוודאי לא בהצלחות. אם חלילה ייעקרו יישובי גוש קטיף, נחזור ליישבם ולבנותם (ע"ע גוש עציון), אך אלו ש"ינצחו" ויגרשו את אחיהם מגוש קטיף, "ניצחון פירוס" יהיה נחלתם, כי מטרתם הושגה תוך פגיעה אנושה דווקא ברעיון העל שלהם, בדמוקרטיה.

שומרי מצוות מעולם לא הציבו את הדמוקרטיה כ'אידיאל על" הניצב מעל תורת ישראל, אלא כאמצעי שלטוני, הטוב ביותר לפי שעה, שמאפשר לזרמים השונים ולגישות שונות לחיות ביחד ללא פגיעה אלו באלו. לעומת זאת, חסידי הדמוקרטיה רואים בה "ערך על" הניצב מעל ערכים אחרים, והם אלו שייאלצו ביום שאחרי להתמודד עם החורבן שהמיטו עליה במו ידיהם.

הם יצטרכו לתת מענה לשאלה כיצד הסכימו כי ההחלטה על "תכנית ההתנתקות" תתקבל על ידי שורת צעדים נוגדי דמוקרטיה באופן בולט ומופגן: הכפפת התכנית על הממשלה, על ידי ראש הממשלה, באמצעות הליך "דמוקרטי" לעילא ולעילא של פיטורי שרים, הסכמה לכך שראש הממשלה יוביל את תכניתו תוך הפרת המנדט שניתן לו על ידי הבוחרים, כולל הפרת משאל מתפקדי הליכוד שליישום תוצאותיו התחייב בטרם קיומו.

ביום שאחרי יצטרכו אבירי הדמוקרטיה להתמודד מול בזיון חוק העקירה המכונה "פינוי פיצוי". על מאבקם לקבלתו בכנסת של חוק שנועד ל"הסדיר" באופן "חוקי" טרנספר של יהודים מבתיהם. אודם הבושה עוד יעטה את הלחיים של "הדמוקרטים" הגדולים כאשר ייזכרו כיצד התלהבו והתרגשו מ"ניצחון" חקיקתו של חוק זה המבזה את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, פוגע בקניינו של אדם, בחופש העיסוק שלו, מגרש אדם מביתו על לא עוול בכפו רק בשל היותו יהודי, ומעניק לישראל מעמד מפוקפק של דיקטטורה במסווה של דמוקרטיה.

לאן יוליכו אוהבי הדמוקרטיה את חרפת שיתוף הפעולה עם דרכים נלוזות של "הטמעת" תכנית לציבוריות הישראלית באמצעות מסע שיסוי והסתה שמנהל ראש הממשלה וחלק מממשלתו נגד אזרחי המדינה, וכיצד יתרצו הם את נכונותם להסכים עם תכנית שהמניעים ליוזמתה אפופים עננה כבדה של חשדות פליליים ומעשים מפוקפקים.

כיצד ישיבו על השאלה מדוע הסכימו לפעול למען תכנית שאיש אינו מסוגל לפרט כיצד תורמת היא לחיזוק ביטחונה של מדינת ישראל וקירוב יחסי שלום בינה לבין מדינות ערביות במזרח התיכון, וכל זאת במחיר גירוש יהודים ובריחה מעמדות כוח צבאיות?

כיצד ינמקו לוחמי ערכי הדמוקרטיה האמונים על מאבק עבורה מעל כל במה ופורום, את האלם שבו נתקפו לנוכח רמיסת ערכים דמוקרטיים ובריש גלי? באיזה אופן יצדיקו "אידיאליסטים" לוהטים אלו את כישלונם המחפיר לעמוד על נפשה של הדמוקרטיה ברגע מבחנה החשוב ביותר, ואת השמחה שמילאה את ליבם לנוכח רמיסת היושר, האמת וההגינות תחת רגלי רשויותיה השונות של המדינה: הרשות המחוקקת המבצעת והשופטת.

רשויות שאמונות היו על שמירת זכויות האדם ובגדו במשימתם. מה יהיה ההסבר שינתן על השתיקה הרועמת לנוכח מעשים בלתי חוקיים בעליל כמו: מעצר ילדים, סתימת פיות ומניעת חופש הביטוי, שימוש במשטרה ובצבא למטרות פוליטיות, פיטורי שרים ובעלי תפקידים כמו רמטכ"ל, רק משום שהם "מפריעים" ליישומה של התכנית.

לכל עניין בעולם שני ביטויים: החלק האידיאי ויישומו במציאות. רעיון מתכלה ונעלם לא עם כליון ביטויו המעשי במציאות אלא רק כאשר מאבד הוא את יסודו האידיאי. שולחן הוא קרש עץ הניצב על רגליים אך הוא הופך להיות שולחן בשל האידיאה ה"שולחניות" שלו. אם שולחן כלשהו נשרף או נשבר, ה"שולחניות", ממשיכה להתקיים והיא זו שתוביל לבניית שולחנות נוספים בנגריות.

בנמשל: אם יהיה נסיון חלילה להחריב את גוש קטיף, לגרש את תושביו ולהרוס את בתיהם וחממותיהם, הדבר לא יצלח, כי האידיאל ימשיך לחיות ללא פגע בליבם של אנשים והגוש יחזור לפרוח ולצמוח.

אבל, צר לי עליכם נושאי "אידיאת הדמוקרטיה", כי ב"יום שאחרי" אם חלילה "תנצחו" ותצליחו לגרש יהודים מבתיהם, תישארו עם חורבנו של אידיאל חייכם.

בשעה שתנופפו בניצחון המפוקפק של מי שהצליח לטרנספר את אחיו תחת אצטלה של מעשה חוקי למהדרין, תיאלצו להתמודד עם העובדה כי במו ידכם שמתם ללעג ולקלס את מפעל חייכם, של ביסוסו הקדשתם שנות דור. תעמדו מול הצורך לחיות את המציאות החדשה של כשלון העמידה במבחן ובגידה ברעיון שלכם.

תעמדו "עירום ועריה" מול חשיפת נכונותכם להמיר ברגע אחד את אידיאל ה"על" בנזיד עדשים מפוקפק ודמיוני ש"שיא פארו" הוא טרנספר ליהודים מחבל ארץ זערורי שמעולם לא נבנה על שטח שנגזל ומעולם לא נישל פליטים מבתיהם, וכל מהותו היא הפרחת השממה באופן האמיתי והיסודי ביותר.

לוז המעשה של תומכי ההתנתקות "הדמוקרטיים" אינו חורבנו של גוש קטיף, אלא חורבן האידיאל הדמוקרטי, שבשעת מבחן גורלית הכזיב. הוא שעומד להיחרב ובידי נושאי הלפיד עצמם, בבחינת "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו".

לסיום אצביע על קרן אור המבצבצת לה מתוך חשכת המהלך. לעיתים ניתן ללמוד על חשיבותו של עניין כלשהו מהעוצמה של ההתנגדות שהוא מעורר. אז למדנו, מעוצמת ההתנגדות וההתלהבות להחריב את גוש קטיף, על חשיבותו.