רציתי לומר מילות הספד לגננת יהודית מאור זכר צדקת לברכה, ואם קדושה, שהלכה לעולמה אור ליום השישי, י"ד באדר ב', תשס"ה, בגני טל אשר בגוש קטיף. יהודית הותירה אחריה ארבעה יתומים, אותם גידלה בגפה ופרנסה בכבוד.

לא הכרתי אותך, יהודית, וצר לי על כך, שכן גדולת הנפש שלך, מסירותך לילדיך, לחבריך, לישוב ולקהילה בה חיית, נוגעים לליבי כמו לליבו של כל מי שנשמה יהודית עדיין נותרה בקרבו, והוא טהור, מעבר לסחי ולמיאוס הפוליטי המוטח אל פרצופנו, ללא חדל. להיות יהודי בימים שכסף ושלמונים, דילים ועסקות דם ודמים מעכירים את חיינו, היא משימה קשה, קשה גם בשל השנאה העיוורת, שנאת החינם כלפי מי שמאמין בשונה מהמתנכלים לנו והמבקשים לעוקרנו מארצנו.

אני חש בנשמתי את תחושת האבדון הנוראה שנפלה עליך בטרם לכתך מעמנו. את, יהודית, אם וקדושה, ליבך לא עמד לך לנוכח הגזירה שגזרו רשעים ואובדי דרך מבני עמנו, עליך ועל חבריך. ליבם של העוקרים גס מאבן ונשמתם, רוח מוות נושבת ממנה, לא יחוסו על יתום, וזקן, אישה ונער, החיים והמתים חד המה לתועבת מעשיהם ולחרפת עולמם הפוליטי.

אני כותב דברים אלה מתוך תחושת לב קשה מנשוא על העוול שעוללו לך, על דאבון הלב שגרמו לך, ועל דם ליבך שנשפך, ואת, אם עבריה, מי ידע כאבך וחרדתך לעולליך, את בכייך במחשכים לנוכח מיטות הילדים הישנים, אותם עומדים שלוחי האומה לקחת ממך בחוזק יד ובשרירות לב אל הלא נודע, אל הגירוש, אל האסון האישי, ואל המחשבה המטרפת-דעת, שבני עמנו, בשר מבשרנו, הם הרוצחים את החיים ואת הנפש, הם העוקרים את הנשמה, ואת הלב, את החיים על המתים, כולם באלונקה אחת של האמבולנס הצבאי, שסמל של מגן דוד חקוק עליו, אבל לא מגן הוא כי אם משפח לצדק.

יהודית יקירתנו המנוחה: הכרוניקה העיתונאית הדלה והאכזרית לא הקדישה לך מילים רבות, זולת תהייה, מה יעשה עם קברך ומדוע בכלל נקברת באדמת ארץ ישראל שבגוש קטיף? הלוא עומדים לעקור אתכם משם, כדברי המשורר-הצורר, מחמוד דרוויש:

אתם העוברים בים המילים החולפות/ שאו שמותיכם והסתלקו. גנבו מה שתרצו/ מתכול הים ומחולות הזיכרון... אבל לא תדעו לעולם כיצד בונה אבן מאדמתנו את גג השמים" .... "מכם הפלדה והאש ומאתנו בשרנו. מכם עוד טנק ומאתנו אבן/ מכם עוד פצצת גז ומאתנו הגשם/ טלו את מנתכם מדמנו ורק הסתלקו/ ... כי יש לנו בארץ מה שאין לכם, מולדת"...."לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו, בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו/ שתמותו היכן שתרצו, אבל לא בינינו/ צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו/ צאו מהיבשה, מהים, מהכל...וטלו עמכם את מתיכם...."

אומר לך יהודית מאור, לא כובשים את ראש ההר אם אין קבר במורד! קברך עם יתר צדיקי גוש קטיף וגיבוריו במנוחת עולמם, הם יהיו לנו האות והסמל ליום מרי וגאון, מאבק ולא יחדל - בשנאה, ברשע, בזדון ובעקירה. אנו לא זזים מכאן!