סוד הקסם של שמעון פרס

בשורות הבאות אני מתכבד להזמין אתכם, קוראים יקרים, למסע בעקבות סוד קסמו של יושב ראש מפלגת העבודה והמשנה לראש הממשלה שמעון פרס.

שמעון כהן , כ' באדר ב תשס"ה

שמעון כהן
שמעון כהן
צילום: עצמי
בשורות הבאות אני מתכבד להזמין אתכם, קוראים יקרים, למסע בעקבות סוד קסמו של יושב ראש מפלגת העבודה והמשנה לראש הממשלה שמעון פרס. ננסה להבין מה גורם לכל כך הרבה אנשים ללכת שבי אחרי האיש שקובע לא אחת את חוקי הפוליטיקה הישראלית. אני לא מבטיח תשובה מוחלטת, אני רק מבטיח ניסיון להתחקות אחרי סוד הקסם.

רבים מתושביה של ארצנו שטופת הפוליטיקה, גם אם יתנגדו לדרכו הפוליטית של האיש, יתייחסו לפרס בעיניים מצועפות מהתרגשות תוך רטט מיוחד השמור לשיחות על גדולי עולם, משהו בין אברהם אבינו לביל גייטס.

"אי אפשר להתעלם מהחזון של האיש, מהיושר שלו, הוא פוליטיקאי אחר, הוא קרא ספרים, ביטחון המדינה עומד בראש מעייניו. משהו אחר", יאמרו רוב הישראלים. אחרים אולי יאמרו שהם מחבבים את האיש דווקא בשל העקשנות הזו שבו, עקשנות של הלוזר האולטימטיבי שבו.

להלן בדיקה היסטורית קצרה של כמה אירועים מחייו של האיש, שבשילוב אצבעות על ברכו הכפופה, ובחיוך של מי שנראה כאילו הוא יודע הרבה יותר ממה שנדמה, מצליח לכבוש את גדולי מראייני ארצנו.

אפתיע אתכם והפרק הקצר על ענייני החזון של פרס, אם יש כזה אם לאו, לא יעסוק בסוגיית יחסינו עם נתיניו של אבו מאזן. עיון קצרצר בסוגיות אטומיות יכול לתת לנו מושג באשר לטווח ראיית חזונו של המשנה לראש ממשלתנו.

קצת קשה לזכור, אבל אומנם חלפו מספר לא מבוטל של שנים עד שהעולם המערבי הסכים להרכין ראש בהכנעה ולהודות שההחלטה שלקח על עצמו ראש הממשלה הישראלי, מנחם בגין, להפציץ את הכור הגרעיני בעיראק הצילה את ההיסטוריה מאסון בל ישוער. לשמעון פרס עד היום הפרט הזה לא ברור. עד היום לא הואיל מר פרס להודות בחשיבות הפצצת הכור. מבחינתו עדיין מדובר בטעות שביצע בגין אך ורק כדי לנצח אותו בבחירות.

כלומר, לו שמעון פרס היה ראש ממשלת ישראל באותם ימים, היה נותר הכור העיראקי על מכונו. מי שאולי לא היה נותר על מכונו זו דווקא מדינת ישראל. אבל אם לא די בכך, הרי שמתברר כי על פי חזונו ארוך הטווח של מר פרס, היה ניצב על תילו כבר בשנות השישים כור איראני.

מניין אני יודע? פשוט מאוד – לפני למעלה משלוש שנים יצא לאור סיפרו של מאיר עזרי: "מי בכם מכל עמו", שם מתברר הסוד המוזר הזה בעברם המשותף של שמעון פרס ומדינת ישראל. מאיר עזרי היה מעוזריו של בן גוריון ובספרו הוא מספר על יוזמה מעניינת פרי חזונו של סגן שר הביטחון באותם ימים שמעון פרס, ותמציתה המפתיעה היא... הקמת כור אטומי באיראן.

בחזונו ארוך הטווח היה פרס משוכנע ביציבות שלטון השאח (כמקובל במדינת ערב...) ועל כן העבירה ביוזמתו מדינת ישראל את ההצעה לבנות כור אטומי, כדוגמת זה שבנחל שורק באיראן. איך ניצלנו מההצעה הזו פשוט מאוד – האיראנים דחו אותה בנימוס.

כלומר, על פי חזונו של האיש המזוהה כיום ביותר עם המונח "חזון", מדינת ישראל הייתה ניצבת כבר לפני עשרות שנים מול שני כורים אטומיים פעילים ובועטים, האחד בידי סאדם, והאחר שהיא עצמה בנתה בידי האייטולות האיראניות.

איש חזון, אמרנו? ועדיין לא דיברנו על החזון המופלא שתמציתו היא לקחת את מנהיג הטרור יאסר ערפאת, לתת לו נשק, קרקע, כסף והכרה בינלאומית ולקוות שעכשיו הוא יהפוך למשורר לירי.

למען הנימוס לא נוסיף להאריך בסוגיית החזון, ונעבור לפרק היושר, שכפי שאמרנו, גם הוא, גורם ללא מעטים בישראל לראות כפסגת שאיפותיהם את הפיכתם שלהם ולו לרגע קט למחצלת על מפתן ביתו של מנהיג מפלגת העבודה.

מקוצר היריעה ומגודש האירועים הפוליטיים לא אתייחס כאן לנכלולים פוליטיים שליוו את פועלו של האיש וגרמו לעמיתיו בפוליטיקה הישראלית רצון עז לשנות את המקצוע, אפילו לציד דובים באלסקה ובלבד שלא להיות בקרבת האירועים הללו.

בשורות הבאות אעדיף להתייחס לסיפורון קטן דרכו נתוודע למידת האמת שבאיש, ועל הדרך נרוויח גם התייחסות להתפעמות הציבורית מהיות פרס איש ספר. הרי יודע כל אדם שלצדת כריתו מחזיק המשנה לראש הממשלה ארבעה ספרים אותם הוא קורא תמיד במקביל, עילה ראויה דיה להתפעמות כללית.

ובכן, את סיפורנו זה סיפר בראשית שנת 2002 לעורך ה"ניו יורקר", דיוויד רמניק פרופסור אבישי מרגלית. הפרופסור המכובד סיפר על ביקורם של פרס ורבין בשנות השישים בקניה. בדרכם לפגישה עם הנשיא ג'ומו קנייטה ניסה מר פרס בלהט להשיג את ספרו האוטוביוגרפי של הנשיא אותו הוא מתעתד לפגוש. לדאבונו לא עלה בידו להשיג את הספר וכך, שלא כדרכו, הגיע לפגישה בלי שהספיק אפילו להציץ בכריכה. העובדה הזו לא הפריעה לפרס ללחוץ בחום את ידו של קנייטה ולומר לו שממש כעת סיים בהנאה צרופה את קריאת הספר.

"הספר כתוב בצורה מרגשת ביותר", אמר פרס ועל מנת להגביר את התרגשות הנשיא הקנייתי הוסיף "במיוחד ריגש אותי הסיפור על ילדותך בכפר, אדוני הנשיא". רבין שאל את פרס כשיצאו מהפגישה, איך עשית את זה? הרי לא השגת את הספר ולא קראת אותו? פרס הבהיר בנון שלנטיות "אמנם לא קראתי, אבל על מה יכול כבר האיש לכתוב אם לא על ילדותו בכפר"?

מישהו דיבר כאן על יושר? או אולי על פוליטיקאי מזן אחר, כזה שקורא ספרים?

אז מעץ החזון והראיה לטווח ארוך ירדנו, גם על עץ קריאת הספרים לא נותרנו. על עץ האמינות בכלל לא ניסינו לטפס, אז אולי נותר לנו עץ העקביות? אולי אם מה שקוסם לו לעם השוכן בציון בפרס הוא דווקא דבקותו בעמדותיו ועקשנותו... אולי...

הבעיה היא שגם פרס, כמו רבים לפניו ואחריו זיגזג ללא הרף. את דבריו נגד מדינה פלשתינית אין צורך לחפש בהקלטות ארכיוניות, כיוון שהאיש דאג לכתוב אותן בספרו "כעת – מחר": "אם תקום מדינה פלשתינית נפרדת, היא תהיה חמושה מכף רגל ועד ראש. יהיו בה גם בסיסים לכוחות מחבלים הקיצוניים ביותר, ואף הם יהיו מצוידים בטילי כתף נגד מטוסים וטנקים, המסכנים לא רק עוברי אורח, אלא גם כל מטוס או מסוק שימריאו בשמי ישראל, כל כלי רכב שינוע בעורקי התנועה העיקריים בשפלת החוף... העדר מרחב טריטוריאלי מינימאלי מעמיד מדינה במצב של אי הרתעה מוחלטת.

דבר זה כשהוא לעצמו, יש בו פיתוי כפייתי כמעט לתקוף את ישראל מכל העברים... גם פירוז הגדה נראה כתרופה מפוקפקת. הבעיה העיקרית איננה הסכם על פירוז אלא על קיומו של הסכם שכזה. מספר ההסכמים שהפרו הערבים אינו נופל ממספר ההסכמים שקיימו". מעניין. דווקא כאן נשמע פרס כאילו דווקא יש לו חזון וראייה למרחוק, אבל הבעיה היא שהוא החליט לזגזג מהמשפטים הללו לעמדותיו דהיום.

בדאבון לב אנחנו נאלצים לנטוש את תקוות הדבקות והעקביות בקסמו של פרס. לצערנו נותרנו רק עם האפשרות האחרונה – אולי הסיבה היא בעצם דווקא לוזריותו של האיש? ובכן, צר לי לבשר לכם כי האיש הוא גם לא לוזר כלל וכלל. פעמיים כיהן פרס כראש ממשלה בלי שנבחר לכך ולו פעם אחת. פעם אחת היה זה בהסכם הרוטאציה, ובשנייה לאחר רצח רבין. מישהו יכול לכנות בתואר "לוזר" אדם שכיהן כראש ממשלה ללא שנבחר? ועוד פעמיים?

בהרכנת ראש אנחנו מסיימים כאן את הניסיון הזה להתחקות אחר סוד קסמו של שמעון פרס. לא אמינות, לא חזון, לא עקביות, לא איש ספר, ואפילו לא לוזר, אז מה כל כך מיוחד בו?