המדינה בגדה בי

המדינה בגדה בי. אני עוד לא יודע מה תהיה המסקנה שלי מן הבגידה, אם בכלל, ואיך ישפיע עלי השבר בעתיד, עוד לא הגעתי לשלב ההבנה.

אורי אליצור , כ"ב באדר ב תשס"ה

אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה
המדינה בגדה בי. אני עוד לא יודע מה תהיה המסקנה שלי מן הבגידה, אם בכלל, ואיך ישפיע עלי השבר בעתיד, עוד לא הגעתי לשלב ההבנה. בינתיים קיימת רק התחושה הצורבת והמשפילה של הבגידה, והיא ממלאת את כל חלל העולם שלי.

רשמית זה בסדר, לא צריך משאל עם. הכנסת יכולה להחליט, ורוב בכנסת הוא רוב, וזה כשר. אבל זה כל כך מסריח שאי אפשר לנשום. בהתחלה עוד ניסו להסביר לנו כמו גונן שגב, שזה רק נראה כמו משהו רע אבל מדובר בעצם בסוכריות.

אמרו שמשאל עם מנוגד לדמוקרטיה או ל"רוח הדמוקרטיה", שיקרו שאי אפשר להספיק לבצע את זה, שהחקיקה תארך יותר משנה, כתבו שהדבר "זר לספר החוקים הישראלי". כל מיני שקרים ופלפולי סרק, עטופים בסיסמאות דמוקרטיה או במשפטים ארוכים לאינסוף של דאווין אקדמי מערפל.

אבל כמה אפשר לערפל. גם שוויון זכויות להומוסקסואלים היה פעם "זר לספר החוקים הישראלי", כל חוק שעדיין לא חוקק הוא זר לספר החוקים הישראלי עד שהכנסת מחליטה להכניס אותו לשם. ואגב יש כבר משאל עם בספר החוקים הישראלי, הוא רק לא חל על המקרה של גוש קטיף, וחוץ מזה כל המדינות הדמוקרטיות באירופה הולכות עכשיו למשאלי עם, ואפשר להכין חוק יסוד בשבועות ספורים, כפי שהתברר השבוע לעין כל.

בסוף, אחרי שהתפוררו כל התירוצים הצבועים והסירחון כבר נדף למרחוק, הם התחילו לומר את האמת: בבוקר שלפני ההכרעה, פתח רזי ברקאי את יומן הבוקר ואמר (בערך) כך: שוב מסור גורל המדינה בידי הרב עובדיה יוסף. הוא יחליט היום אם תהיה או לא תהיה התנתקות. כלומר, כמעט ברור, ואין צורך להסביר למאזינים למה, שאם יהיה משאל עם לא תהיה התנתקות.

ביומיים הבאים, שורה של פוליטיקאים מהליכוד ומהעבודה אמרו את זה במפורש ובלי שום כיסוי: "לא ניתן את ידנו למשאל עם, כי משאל עם פירושו שלא תהיה התנתקות". חד וחלק. אנחנו יודעים שאם נעמיד את זה להכרעת העם, העם יאמר "לא". לכן למרות סכנת הקרע והטראומה ואולי שפיכות דמים, לא נתמוך במשאל עם. דמוקרטיה זה יופי, וחופש הוויכוח, ושוויון ההזדמנויות והכל. אבל את העניין הקטן הזה נסגור כאן, בין כותלי בורסת המניפולציות והמסחרה, ולא ניתן לו לגלוש החוצה אל העם. זו הבגידה.

בחרתם בהתנגשות

כי זה לא עניין קטן. זה משבר ענק. על הרעיון של פינוי כפר ערבי אחד כתב עמוס עוז שזה הקו האדום, שלפקודה כזאת לא נציית בשום אופן, נשכב תחת גלגלי המשאיות, נפוצץ גשרים. כאן מפנים עשרים וחמישה כפרים, והכל יודעים שזו רק ההתחלה. זה לא עניין קטן, זה עניין שמאות ואלפים, אזרחים נאמנים של מדינת ישראל מוכנים להיהרג עליו, להפר חוק, לערוק מצה"ל, לשבור את כל הכלים. מדינה בשום אופן לא צריכה להיכנע לאיומים מהסוג הזה, אבל היא צריכה להבין שלא מדובר בעניין קטן שאפשר לסגור אותו במניפולציות של תן וקח בכנסת, או במשברון שאפשר לכסות עליו בספינים של אייל ארד.

זה ביקוע של גרעין אנרגיה נפשית ורגשית שלא יכולה שלא להתפרץ. אפשר היה לתעל אותה למגרש הדמוקרטי, לתת לה להתבטא במאמץ ענק של שכנוע פנים אל פנים, ואפשר לתת לה להתפרץ בנחשול של אלימות. המדינה בחרה בדרך השנייה, היא מובילה אותי לשם, היא מעוניינת בהתנגשות אלימה. וזו הבגידה.

על הצבעת שרי הליכוד בעד משאל העם, אמר חיים רמון בזלזול מופגן שהם העדיפו את המחויבות למרכז הליכוד על פני טובת המדינה. רמון עצמו נהג פעם להיפך, כמו שרון. הוא הפר את החלטות מרכז המפלגה שלו, והחליט להתמודד על ראשות ההסתדרות. אבל בניגוד לשרון היה ברור לו שמשמעות הדבר היא שהוא איננו שייך עוד למפלגה הזו.

שום מנהיג של שום מפלגה לא יעלה על דעתו שהוא יכול לצפצף על החלטות המפלגה שלו, לגנוב מיליון קולות של בוחרים, ולהמשיך לייצג את המפלגה. אין דבר כזה. אפילו טומי לפיד, שנחשב לשליט יחיד במפלגתו, ויש לו מועצה של יס מנים, על כל פנים יש לו מועצה. הוא מתמרן, מקמבן, משקיע ומזיע כדי שהמועצה הזו תהיה יס מנית, ומצליח.

אבל, תארו לכם שפעם אחת הוא לא מצליח. נניח שמועצת "שינוי" הייתה מחליטה בשבוע שעבר, בזמן הפליק שלפני הפלאק, שצריך להצביע בעד התקציב, מישהו מעלה בדעתו שלפיד היה יכול לומר לה אני מצפצף? זו לא שאלה של מחויבות למפלגה, אלא של מחויבות לדמוקרטיה. שרון ירק עליה ועלי, וכל שוחרי הדמוקרטיה ושומריה קרצו לו בעין, והוסיפו עוד יריקה, בפרצוף שלה ובפרצוף שלי. וזו הבגידה.

אני לא יודע לאן זה מוביל, אותי ואת המדינה שלי. אבל ברור שהיחסים שלנו במשבר. וזה כואב נורא.