מנוחה אחרונה בפעם השנייה

אמונה אלון , ה' בניסן תשס"ה

אמונה אלון
אמונה אלון
צילום: Hadas Parush/Flash90
הימים האלה, אומרת שלה שורשן-רוזנק, הם הקשים ביותר שידעה אי פעם. בינואר 1992 נרצח בעלה הראשון, דורון שורשן הי"ד, בדרכו לביתם בכפר-דרום מעבודתו בחממות הסמוכות. שלה נשארה לבדה עם ילדיהם הקטנים, אביחי, טל והדר, וכעבור כחצי שנה ילדה את בנם הרביעי, יאיר-דורון. שנתיים אחר-כך תקף חיידק אלים את טל בת השש.

טל מתה. את דורון הסכימה שלה לקבור במרכז הארץ, בעיר מגוריהם של הוריו. את טל המתוקה היא בחרה להביא למנוחת עולמים ליד הבית, בבית העלמין של גוש קטיף.

עכשיו יש מי שמתכוון להפר את מנוחת העולמים של הילדה המסכנה. שלה, שרק אלוקים יודע כיצד הצליחה לקום מאבלה הכפול ולשקם את חייה, אינה מסוגלת לעמוד במכה הנוספת הזאת. אולי מפני שכאשר ניחתו עליה המהלומות הראשונות היא הייתה יכולה להצדיק את הדין הנורא באמירת "השם נתן, השם לקח", ואילו המהלומה החדשה כולה מעשה ידי אדם.

ואולי מפני שהדעת, כל דעת, פשוט אינה יכולה לסבול עקירת ילדה מתה מתוך קברה, מתוך חלקת אלוקים הקטנה שלה, אחת עשרה שנים לאחר שנטמנה בה לנצח.

47 מתים יהודים טמונים בחולות גוש קטיף, מהם גם שלושה חללי צה"ל: אלקנה גובי ז"ל, חייל ביחידת דובדבן, שהגן על שיירת אזרחים מהתקפת מחבלים בציר כיסופים ונדרס בטעות למוות ע"י ג'יפ צה"לי. יוחנן הילברג הי"ד, שנהרג באסון השייטת. וישראל לוטטי הי"ד, שנהרג כלוחם בגוש קטיף. "כמה אפשר לתת?" שואל בקול חנוק שמואל הילברג ומצביע על המציבה הצבאית של בנו, "כמה אפשר לקחת"?

בשבוע שעבר נחשף דבר הקמתה של יחידת מילואים מיוחדת לעקירת המתים מבית העלמין בגוש קטיף. בחשאי הוקמה היחידה, בחשאי כונסו תשעים "לוחמיה" בקריה בתל-אביב ליום היערכות למשימה, ובחשאי הם אמורים לפנות את המתים. כששאלו משתתפי יום ההיערכות כיצד יהיה עליהם להתמודד עם התנגדות המשפחות השכולות לפתיחת קברי יקיריהן, נענו כי לא צפויה בעיה כזאת: כאשר ייקראו חיילי היחידה למילואים, יהיה עליהם להתייצב בסודיות גמורה תוך 8 שעות ולבצע את פינוי בית העלמין "בשקט, בלי משפחות שכולות ובלי כלי תקשורת".

שלה שורשן-רוזנק מתקשה להאמין כי הממשלה אכן תורה לצה"ל לעקור את המתים כגנבים בלילה, מאחורי גבן של המשפחות. אם גוש קטיף ייחרב חלילה, היא מצפה ששרון יסתכל למשפחות השכולות בעיניים, לפחות באמצעות שלוחיו ב"מנהלת", ויסייע להן להתמודד עם הטלטלה שגרם להן. ואם תיאלץ ללוות את ילדתה למנוחתה האחרונה בפעם השנייה, היא מבקשת לראות בהלוויה הזאת המוני אנשים, "ולא רק חובשי כיפות סרוגות ושביסים, אלא דווקא את תומכי ההתנתקות".

האם יאזרו האנשים החפצים בעקירה הזאת אומץ להיענות לקריאתה של שלה? האם יואילו האנשים המאמינים בכדאיותו של המחיר הנורא הזה לבוא ולחלוק לטל שורשן ז"ל כבוד אחרון שני?



המאמר פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".