הכימיה לא עבדה

הפעם אפילו העיתונות הישראלית הפרובינציאלית, פעורת הפה מול אמריקה, לא הייתה יכולה כבר שלא לראות שאין שום משמעות לסחבקיות המופגנת, ולמחוות "הכימיה האישית" שמפגין ג'ורג' דבליו כלפי שרון.

אורי אליצור , ח' בניסן תשס"ה

דעות אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה
הפעם אפילו העיתונות הישראלית הפרובינציאלית, פעורת הפה מול אמריקה, לא הייתה יכולה כבר שלא לראות שאין שום משמעות לסחבקיות המופגנת, ולמחוות "הכימיה האישית" שמפגין ג'ורג' דבליו כלפי שרון.

ראש הממשלה התארח בחווה הפרטית (וואו!) של הנשיא בטקסס (טקסס!), באווירה לא פורמאלית (ללא עניבות!!) ולא מכופתרת, אבל בסוף שום טריק של חרוזי זכוכית לילידים, לא היה יכול להסתיר, שהוא חוזר משם בידיים ריקות. בעצם פחות מידיים ריקות: בוש הבהיר בשידור חי, ובנוכחות שרון, ש"מכתב הערבויות" שהוא נתן לשרון בשנה שעברה, לא שווה את הנייר שהוא נכתב עליו.

אמריקה לא מכירה בשום "גושי התנחלויות". אין לבנות במעלה אדומים, ואין להקיף בגדר את אריאל. ההתנתקות לא תשפר את מצבה של ישראל, ואמריקה לא תשלם עליה כסף. שרון מדבר על חיסול הטרור הפלשתיני, ובוש אומר שצריך לעזור לאבו מאזן. הכסף כאילו מובטח לפיתוח הנגב והגליל, לא יעבור בקונגרס, ספק אם בכלל יוגש לשם. בעצם רק מותו של אהוד מנור הציל את שרון מכותרות ענק הזועקות "כשלון".

"דבר אחד", אומר תמיד הפרשן הישראלי המצוי, "אי אפשר לקחת מאריאל שרון. יחסי האמון החמים שהוא בנה בין ישראל וארה"ב". אולי הפרצוף העגום של שרון בצילומי השבוע, יוריד סוף סוף את הקלישאה הזאת מסדר היום. נשיא ארצות הברית, ולא משנה איזה נשיא, לא קובע את הקווים הארוכים של מדיניותו על פי הכימיה והסימפטיה שיש לו או אין לו עם ראש ממשלת ישראל.

כמו שהוא צריך מפעם לפעם להצטלם עם ילדים, ולבקר בשכונה שחורה, כך הוא צריך כימיה וידידות עם ראש מדינת היהודים. זה לא אישי. בוש כידוע לא מדבר ספונטאנית ולא מתנהג ספונטאנית. כל מילה כתבו לו, וכל ארוחה תכננו לו. לנשיא ארצות הברית, וגם לנשיאים הרבה יותר פתוחים וזורמים מבוש, יש צוות של מאות אנשים.

ביניהם יש מי שמקבל משכורת רק כדי לכתוב לנשיא את הבדיחות שהוא אמור לספר. ובכלל, לנשיא ארה"ב יש זמן לפתח ידידויות חדשות? אפשר לפתח "יחסי ידידות אישיים וחמים" עם מישהו שאתה פוגש פעם בשנתיים לשעתיים?

פוקר של מקצוענים

ביחסי ישראל ארה"ב, הקטע של הכימיה הוא הכי פחות אמיתי והכי פחות חשוב. כשנראה כאילו יש "ידידות אישית עמוקה", זה בדרך כלל סימן לזה שהנשיא האמריקאי מנצל את ראש הממשלה הישראלי לצרכיו בזירה הפנימית באמריקה. זה לא ניצול מחפיר, אי אפשר להתלונן על זה במשטרה, כי זה הדדי, ובאותו זמן הישראלי מנצל את החיבוק האמריקאי לצרכים פנימיים בתוך ישראל. אבל מהבחינה המדינית זה לא שווה הרבה, ולא פעם זו אפילו אינדיקציה שלילית.

בין קלינטון ונתניהו לא הייתה שום ידידות, להיפך, הם לא סבלו זה את זה. אבל הם שיחקו ביניהם פוקר של מקצוענים. נתניהו בנה קשרים בקונגרס, והיו לו שם ידידים שקלינטון תלוי בהם. נתניהו דיבר עם העיתונות האמריקאית, שיחק קצת ברוגז, החזיק בכיס רשימה של דברים שישראל רוצה מארה"ב, ודרש מחיר על כל דבר, גדול או קטן, שהנשיא האמריקאי ביקש ממנו. נתניהו יצא מהסכם חברון עם מכתב אמריקאי, האומר שישראל לבדה תקבע מהם אזורי הביטחון החיוניים לה.

מהסכם וואי הוא יצא עם הסכמה אמריקאית ופלשתינית, שישראל לבדה תקבע מהם הקווים החדשים שאליהם היא נסוגה, והיא לא תשב על מפות, לא עם הפלשתינים ולא עם אמריקה. ובעיקר, שהתהליך נמשך ללא שום הקפאה של הבנייה באיזושהי התנחלות. קלינטון לא אהב את זה, ואפילו הדליף לפעמים את העובדה שהוא לא אוהב את זה, אבל האינטרסים של מדינת ישראל נשענו על יחסי תן וקח ועל איזשהו שקלול מציאותי של אינטרסים אמיתיים, ולא התבססו על אמונת פתי בטלנובלה של "ידידות אישית עמוקה".

חלולה וריקה

שרון הלך על הטלנובלה ולא על הפוקר. והתוצאה היא שהוא התחייב על הורדת כל המאחזים שנבנו מאז מרץ 2001, חוקיים או לא חוקיים. הבטיח הקפאה של הבנייה ביישובים, בכל היישובים. הסכים שנציגים אמריקאיים יקבעו את גבולות היישובים. התחייב לתאם עם ארה"ב את תוואי הגדר.

קרצר מבקר מדי כמה שבועות בלשכת שר הבינוי ומבקש דו"ח איפה ומה בונים. הסכים להגביל את יכולתו לפעול מול אבו מאזן. ובסוף הנה הגענו לרגע שהידידות האישית גם נראית חלולה וריקה לעין כל. אולי הגיע הזמן שהפרשנים יהפכו את הפזמון שלהם, ויגידו הפוך: יש קרדיט אחד שאי אפשר לתת לשרון. ביחסים עם אמריקה הוא לא מבין כלום.