מר נרקיס

פרופ' אריה אלדד הוא לדעתי העדין וההגון שבחברי הכנסת, האיש הכי נכון לתפקיד יו"ר ועדת האתיקה של הכנסת.

אורי אליצור , כ"ב בניסן תשס"ה

אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה
פרופ' אריה אלדד הוא לדעתי העדין וההגון שבחברי הכנסת, האיש הכי נכון לתפקיד יו"ר ועדת האתיקה של הכנסת. לא צריך להסכים לדעותיו כדי לראות שהוא אדם שבא לפוליטיקה כדי לקדם רעיון ולא קריירה. הוא מחברי הכנסת הבודדים שלא נולדו בפוליטיקה, לא תלויים בה לפרנסתם, ויש להם חיים, מקצועיים ואינטלקטואליים, מחוץ לגבעת רם. לא הרבה זמן הוא בפוליטיקה, אבל כבר יותר מיומיים, וגם יריבים פוליטיים מרים אומרים ש (עדיין?) לא דבק בו כל רבב של רדיפת כבוד או של רדיפת כיסא.

אבל אהוד אולמרט אומר, שאלדד בא לגוש קטיף וקרא למרי אזרחי כדי לעשות הון פוליטי מניפולטיבי מכאבם של אנשים אחרים שלא באמת נוגע לליבו. אהוד אולמרט, הוא ולא אחר. תאמר שהוא מסוכן, תאמר שהוא בלתי אחראי, תדרוש כמו שמאלנים אחרים שיסירו את חסינותו. אבל "הון פוליטי מניפולטיבי"? יכול מישהו לומר על שלי יחימוביץ שהיא שוביניסטית? יכול מישהו לומר על אהרון ברק שהוא סוחר סמים? בעצם, אולי כן. אולי גונן שגב יכול לומר דבר כזה בשיחה עם טננבוים. יש פוליטיקאים שהנרקיסיזם הנהנתני והסלסול העצמי הבלתי פוסק מול הראי, כבר הביאו אותם לראות בכל אדם את עצמם.

החששנים

מכיוון אחר לגמרי, סופקים כפיים בגינוי מר, כמעט מיואש, חששני הציונות הדתית. הם שותפים בכל לב למאבק נגד עקירת היישובים, אבל בתנאי שלא יצליח חלילה. החשש החדש עכשיו באופנה, הוא משהו מסוג סליחה שניצחנו, אבל מראש. אוי ואבוי יהיה למדינה, הם אומרים, ובמיוחד אוי ואבוי יהיה לנו הדתיים, אם המאבק שלנו בטעות ינצח. נהיה כערער בערבה, נשרוף את כל הגשרים, אף אחד לא ירצה להידבר איתנו.

כשהתמנה לראשונה זבולון המר להיות שר החינוך, אמר לי יהודי אחד ביציאה מבית הכנסת: זה מאוד מדאיג אותי. זה לא יעבור בשקט. שר הדואר מילא, שר הסעד בסדר. אבל חינוך? הם לא יתנו את זה בשום אופן, הם לא יעברו על זה בשתיקה, זה יהרוס את כל ההישגים שלנו. אמרתי לו: אבל הם כבר נתנו את זה. והוא אמר לא, לא הם נתנו, בגין נתן. שאלתי מי זה "הם", ואני זוכר את האיש מהרהר רגע, ואחר כך בחצי חיוך, כאילו תפסתי אותו במשהו שצריך להסתיר, הוא אמר במלעיל אשכנזי: "הגויים".

מרי אזרחי בלתי אלים לא יהרוס את המדינה, סירוב פקודה המוני לא יפורר את הצבא, והמדינה הזו היא לא של "הגויים", היא ממש שלנו. מותר לימין לעשות מה שהשמאל היה עושה במצב דומה, מותר לדתיים לעשות מה שהחילונים היו עושים במצב דומה, ואם הכי חשוב לך שירצו להידבר איתך, כדאי לך דווקא לנצח ולא להפסיד, כי אין שחר למחשבה שמרוב כעס על מי שניצח במאבק קריטי, לא ירצו לדבר איתו. זה תמיד הפוך. מי שנדון להדחק לשוליים הוא זה שהפסיד, ועם המנצח כולם רוצים לדבר, שיחות נפש לתוך הלילה.

דמוקרטיה של כולם

מצב דומה מבחינת השמאל החילוני הוא לא שירות בשטחים ולא מלחמת לבנון. זה לא מה שהשמאל החילוני בראשות שרון עושה עכשיו למחזיקים ברעיון ההתיישבות ולציונות הדתית. מצב דומה לגירוש וחורבן של עשרים וחמישה ישובים יהודיים, הוא גירוש וחורבן של עשרים וחמישה כפרים ערבים. לא אחד פחות. השמאל היה עושה על זה מרי אזרחי בלי להתלבט, וסירוב פקודה המוני בלי לחשוב פעמיים, והוא היה מנצח בלי להתנצל. הממשלה הייתה נכנעת לו, ובצדק.

זה בסדר גמור שממשלה נכנעת ללחץ ההמונים ומשנה את החלטותיה, בוודאי אחרי שהיא התחמקה בעקשנות בלתי הגונה בעליל מלעשות משאל עם. זו לא פגיעה בדמוקרטיה אלא בדיוק להיפך. רצון ההמונים הוא הדמוקרטיה, וזה מאוד דמוקרטי שממשלה תשנה את דעתה ותחזור בה מהחלטות רעות. הרי רק עכשיו הזכירו לנו שרק סוסים לא משנים את דעתם, ודברים שרואים מכאן לא רואים משם וכו', ואיזה מנהיג דגול היה עזר ויצמן, דווקא בגלל שהיה קשוב לרוח העם, ולכן שינה את דעתו והחליט ללכת לשלום.

ואם זה נהדר ונורא דמוקרטי שמנהיגים וממשלות משנים את דעתם שמאלה, לא יכול להיות שזו סכנה לדמוקרטיה כשהם משנים החלטות ימינה. המדינה היא של כולם, ובמיוחד הדמוקרטיה היא של כולם. וזה מה שיפה בה. מה שמציע אריה אלדד הוא לעשות דמוקרטיה, להיות מספיק בטוחים שהמדינה היא של כולם, ולהיאבק כדי לנצח ולא כדי להפגין.