מציונות של בריחה לציונות של שיבת ציון

הנחת היסוד עליה נשענת תוכנית העקירה הינה תפישת "הכיבוש", לפיה הניצחון הישראלי ב"מלחמת ששת הימים" הוביל ל"אסון" של השתלטות המדינה על שטח של עם אחר.

ד"ר רעיה אפשטיין , כ"ב בניסן תשס"ה

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
הנחת היסוד עליה נשענת תוכנית העקירה הינה תפישת "הכיבוש", לפיה הניצחון הישראלי ב"מלחמת ששת הימים" הוביל ל"אסון" של השתלטות המדינה על שטח של עם אחר. הן אלה התומכים בתפישה זו והן אלה הסבורים כי לא לקחנו אדמות שאינן שייכות לנו, אלא להיפך, שחררנו את ארץ-ישראל מכיבוש זר, רואים עצמם ציונים.

השאלה שנשאלת היא: האם זו אותה ציונות? האם שתי גרסאות אלו צומחות מאותו שורש, או שמא מדובר בשני כיוונים הפכים זה לזה, כשני נהרות הזורמים אל ימים שונים?

הנה נתחברו יחדיו שני אלה תחת אותן חמש אותיות: בחירה ובריחה. הנהר האחד מושרש עמוק בחייו ההיסטוריים והרוחניים של עם ישראל והשני אוטופי, תלוש ומנותק. האחד מבטא את החזרה לעצמנו והשני מהווה בריחה (מודעת או לא) מן היהדות, מזהותו השורשית של העם היושב בציון, מהתחייבותו ההיסטורית, הרוחנית, המטה-פיסית להוות חוליה בשרשרת הדורות של העם היהודי. שני פירושים אלה של הציונות אינם תואמים בהכרח את החלוקה המוכרת והמוגדרת בין תנועות, מגזרים צבורים ומפלגות, אלא מצויים, במידה זו או אחרת, בתוך כל תנועה ומגזר, משום ששניהם מצויים בתוך כל יהודי יחיד.

שתי גרסאות אלו של הציונות נפגשו והשתזרו זו בזו במדינה שקמה בארץ-ישראל לאחר השואה: הן הגרסה המנותקת, ששורשיה בתנועת המשיחיות המדינית הטוטליטרית הלא- יהודית שקמה בתחילתו של עידן ה"מודרנה", ואשר שמה לה למטרה לבנות עולם חדש יש מאין והן הגרסה המחוברת לרצף הדורות, לתורת ה', לנצח ישראל, לנפש העם היהודי.

אם גרסת הציונות של מדינת ישראל נעוצה במשיחיות המדינית הטוטליטרית, אזי השמאל צודק: דת השלום, אוסלו וההתנתקות הינם המשכה העקבי של ציונות זאת שקמה מתוך כוונה לבנות עולם חדש ומופלא עבור הישראלי החדש, תחליף מוחלט וטוטלי ליהודי הישן. זוהי ציונות הבריחה, שידה הייתה כאן תמיד על העליונה.

חסידיה מנסים להביא עתה את משנתם לידי ניצחונה המלא והסופי באמצעות מהלך שלטוני כפייתי ואלים, אנטי-דמוקרטי ואנטי-מוסרי בעליל, ואולי גם במחיר מלחמת המדינה ביהודים הדוגלים בגרסה האחרת של הציונות.

אין כל מקריות בכך שהמהלך ההרסני הזה קיבל את שם "ההתנתקות". זו אותה התנתקות שנולדה בדמותה של ציונות הנורמליזציה. זו אותה התנתקות שבשלב המאוחר יותר נסתרה תחת מסווה מילת הקסם "שלום". זו אותה התנתקות שמהווה עצם המהות של ציונות הבריחה. זו אותה התנתקות שמתגלה בימים האלה בכל המפלצתיות שלה, ודווקא בשל כך היא מכריחה אותנו לחזור אל הציונות של שיבת ציון שקיימת מדורי דורות, אל ציונות של נצח ישראל.

הנה הגיעה שעת הבחירה. שעת הבחירה של כל אחד מאתנו. אי אפשר להתחמק ולברוח. אי-אפשר להתעלם ולעמוד בצד. על כל אחד להחליט איפה הוא עומד, נגד מה ובעד מה. כל אחד ללא יוצא מן הכלל נאלץ למלא את חובת בחירתו החופשית, לקיים את הזכות הגדולה הזאת שניתנה לו, לכל יהודי, על-ידי ריבון העולמים. עליו לבחור בין ציונות הבריחה לבין ציונות השיבה.

בין ציונות "העולם החדש" ומגדל בבל לבין ציונות ההמשכיות היהודית מאז אברהם אבינו. בין ציונות העבדות לבין ציונות החירות. בין ציונות של הוויה יהודית הנאמנה לתורת החיים וארץ הקודש לבין ציונות של התאבדות יהודית - רוחנית וקיומית.

ואפשר שכל מה שעובר על עם ישראל בימים אלה נותן לנו הזדמנות יחידה במינה להתנתק מן ההתנתקות הממשית, שראשיתה הקדימה בהרבה את תוכניתו של שרון, את הסכמי אוסלו ואף את ימי הקמת המדינה.

אולי מדינת הנורמליזציה הייתה אמורה לקום דווקא כאן, בארץ-ישראל, ולו על מנת להקצין ולחדד את הביטוי הסופי, הרת-האבדון, של מגמת בריחת היהודים מעצמם. אולי נועדה המדינה הזו להביא את היהודים הבורחים מיהדותם עד אל הגבול האחרון של חיים ומוות, דווקא בארץ-ישראל.

אולי דווקא על רקע המאמץ הכה נועז של מדינת ישראל לעשות שלום קמו עלינו מערב וממערב, והשנאה התהומית נתגלתה דווקא כלפי היהודים אשר תקוותם היתה שהציונות תשחרר אותם מהאנטישמיות ומהיהדות גם יחד. התקווה לא התגשמה, לקחי השואה שלא נלמדו חוזרים, ומחזירים אותנו לשאלות קיומיות ומטה-פיסיות מעמיקות.

הנה אין עוד לאן לברוח, הגענו אל התחנה הסופית. כאן ועתה מכריחים אותנו, בדם וייסורים, לעצור, לקחת פסק-זמן למחשבה ולהחליט מי אנו. כאן ועתה מכריחים אותנו לומר, לא רק לעמים זרים אלא בראש ובראשונה לעצמנו, כי הציונות שלנו היא חזרה לעצמנו, שיבה לארץ-ישראל, לירושלים, להר-הבית.

אנחנו באנו ארצה ולא נלך מפה לשום מקום. אנחנו נשארים כאן. כאן הבית שלנו. כאן ארצנו. כאן ציון.