הילד אברהם והאיש אברהם

את "הילד אברהם" פגשתי לראשונה בילדותי, בשירו של נתן אלתרמן שדוקלם בקול רם וחגיגי בטקס "יום השואה והגבורה" בבית הספר.

אמונה אלון , כ"ה בניסן תשס"ה

אמונה אלון
אמונה אלון
צילום: Hadas Parush/Flash90
את "הילד אברהם" פגשתי לראשונה בילדותי, בשירו של נתן אלתרמן שדוקלם בקול רם וחגיגי בטקס "יום השואה והגבורה" בבית הספר. פחות מ-20 שנה הפרידו באותם הימים בין רצח יהודי אירופה ובין החצר הירושלמית שטופת השמש שבה עמדנו בחולצות לבנות והקשבנו לדקלומים הנוגים ול"העיירה בוערת" שניגנו בנות כיתה ח' בחליליות, אבל השואה והגבורה והילד אברהם נראו לנו רחוקים מאוד. אולי אפילו דמיוניים.

אני זוכרת שריחמתי על אברהם המפוחד הישן על מדרגות ביתו בפולין לאחר שהוריו ואחותו הקטנה נטבחו, בעוד אני ויתר בני-גילו זוכים לילדות בטוחה ומוגנת במדינת היהודים העצמאית ששום דבר רע לא יכול לקרות בה.

סביבתנו הקרובה הייתה מלאה ניצולי שואה, אבל איש לא נהג לשאול אותם על העבר. כל האנרגיות של המדינה החדשה הושקעו בעתיד, וגם הילד אברהם הפליג בספינה שהוליכו אותה, כלשונו של אלתרמן, "צו לידותיו של העם" ו"דבר ה' אל אברם". בארץ ישראל קם העם היהודי ופתח, לכאורה, דף חדש.

ארבע-חמש מלחמות ומאות פיגועי-טרור מאוחר יותר, דומה שהחברה הישראלית הרבה יותר קרובה היום לזיכרון השואה ולהכרה באנטישמיות. גילויי השנאה העולמית כלפי יהודים וכלפי מדינת ישראל מוכיחים כנראה לרבים כי העבר עודנו כאן, וכי טעו מי שהאמינו משום מה כי רציחתם של שישה מיליון יהודי אירופה ריפאה את האנושות ממחלת האנטישמיות.

"גם אני אף פעם לא התעסקתי באנטישמיות", אומר הסופר א"ב יהושע בראיון למוסף 7 ימים (ידיעות אחרונות, 22.4), "...ואז קלטתי שזה לא רק עניין שנוגע לעבר ולגולה, אלא זה עניין שנוגע גם לנו היום". הבעיה היא ש"להתעסק באנטישמיות" פירושו, לפי דבריו, לנסות – בכל זאת – להדביר אותה אחת ולתמיד.

שישים שנה אחרי ששרד את השואה, כמו יוצא "הילד אברהם" משירו של אלתרמן וחוזר אלינו בדמות האיש אברהם ב' יהושע, שעדיין מעדיף לישון בחוץ מאשר להיכנס הביתה ולהביט במציאות נכוחה. "צריך לעשות את היהודי ברור יותר", טוען האיש אברהם, ומציע "לעשות הפרדה בין דת ולאום".

כאילו נרדפו יהודי הגולה לאורך כל הדורות מפני שהגדירו את עצמם כלאום, ולא לאחר שנאלצו (ולפעמים ניסו מרצונם החופשי) להתנתק מלאומיותם. ובעוד ש"הילד אברהם" התאושש בסופו של דבר בזכות הצו של אברהם אבינו ללכת אל הארץ המובטחת, מטיף האיש אברהם ב' יהושע להתנתקות מחלקים מן הארץ המובטחת ואולי אף מן ההבטחה עצמה, ולהתגדרות, כדי שנהיה "יותר ברורים", בתוך מין מדינת-גטו שהגויים יאהבו.

זה לא כל-כך נעים להיות עם שנוא, ואפשר להבין יהודי שמתעקש להאמין כי מדובר בטעות מצערת שניתן לתקנה. אבל היהודים היו שנואים מאז ומתמיד לא מפני שהיו שונים מן הסביבה ולא מפני שהתבוללו בתוכה, לא מפני שהצליחו יותר מאחרים ולא מפני שנכשלו, לא מפני שלא הייתה להם מדינה משלהם ולא מפני שהקימו אחת וגם לא, אברהם (בולי) יהושע, מפני שהיו "לא ברורים". הם היו שנואים פשוט בגלל "צו לידתו של העם" ו"דבר ה' אל אברם", פשוט מפני שהיו יהודים.



המאמר פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".