הגל הכתום

יש המנסים ליצור רושם כאילו הכל כבר מנוי וגמור ובלתי-הפיך. כאילו כבר אין שום ספק ש"תוכנית ההתנתקות" עומדת להתממש, והשאלה היא רק כיצד ינהגו מתנגדיה.

אמונה אלון , ט' באייר תשס"ה

אמונה אלון
אמונה אלון
צילום: Hadas Parush/Flash90
יש המנסים ליצור רושם כאילו הכל כבר מנוי וגמור ובלתי-הפיך. כאילו כבר אין שום ספק ש"תוכנית ההתנתקות" עומדת להתממש, והשאלה היא רק כיצד ינהגו מתנגדיה. כאילו עקירת יישובי חוף עזה וצפון השומרון היא כבר עובדה, ולא נותר אלא להחליט לאן יועתקו התושבים.

"אין מה לעשות", הם פוסקים, "ההחלטה התקבלה בממשלה ובכנסת". כאילו שכחנו שהממשלה והכנסת קיבלו את ההחלטה הזאת רק הודות למסכת של פיטורים ושלמונים מבית היוצר של ראש ממשלה מושחת. כאילו ע"י עצם "התקבלות ההחלטה" קיבלה "תוכנית ההתנתקות" תוקף של מכת טבע, כמו סופת טורנדו או נחשול צונאמי ההולכים וקרבים ואין למונעם. וכאילו המשימה הלאומית הראשונה במעלה, עתה, היא להתכונן בכובד ראש לקראת "היום שאחרי" מכת הטבע הזאת.

ככל שמתעצם גל המחאה הציבורית נגד ההתנתקות, גל שהגיע שלשום לשיא חדש עם חסימת 40 צמתי תנועה בכל רחבי הארץ, גוברים כמובן גם מאמצי הממשלה ותומכיה להציג את כל זה כמאבק אבוד נגד עובדה מוגמרת. אבל האסון, למרות שנותרו רק 90 יום עד לתאריך שנקבע להתרחשותו ההרסנית, אינו מכת טבע ועדיין רבים הסיכויים שהוא יימנע.

הוא עשוי להימנע מפני שמשטרה שאינה מצליחה לפנות את צומת גהה, ספק רב אם תוכל לפנות את גוש קטיף. חסימת אותם 40 צמתים בעוד 90 יום תמנע בכלל מן המשטרה להגיע לגוש קטיף, לא כל שכן להגיע לשם עם משאיות ומכולות וכלובים ללכידת בני-אדם.

הוא עשוי להימנע מפני שברגע הגורלי, קרוב לוודאי שרוב חיילי צה"ל לא יהיו מסוגלים לגרור ולעקור משפחות יהודיות שלוות מתוך בתיהן.

והוא עשוי להימנע בעטיו של אירוע מדיני בלתי-צפוי, שישנה את הנסיבות עד כדי ביטול תוכנית הנסיגה החד-צדדית או דחייתה למועד בלתי ידוע.

אך יותר מכל אלה, עשוי אסון ההתנתקות להימנע בזכות גל המחאה הציבורית נגדו. גם אם "ההחלטה התקבלה בממשלה ובכנסת" היא יכולה להתבטל בעקבות מחאה ציבורית מאסיבית, וכבר היו דברים מעולם. שרון ישתמש במיטב התכסיסים כדי לנסות לגמד את המחאה, ותומכיו – במיוחד תומכיו החדשים, ובמיוחד שונאי המתנחלים המקצועיים שביניהם – ינסו לטעון כי המוחים אינם אלא מיעוט קטן שפועל ממניעים "משיחיים", "סהרוריים" וכו'.

אבל אם ימשיך הגל הכתום הזה לגאות ולחלחל, איש לא יוכל להתעלם ממנו: לא חברי הכנסת, לא שרי הליכוד, לא השרים האחרים ובסופו של דבר אף לא אריאל שרון עצמו.

כל הפגנה מערערת את הלגיטימציה של שרון עוד קצת. כל דגלון כתום על מרפסת או על מכונית נוסעת מגביר את ההרגשה שככה לא מעבירים החלטות, ושגם לחסידי התוכנית הזאת קשה להבליג עוד על מחירה הכבד.

שרון וההתנתקות שלו אולי נראים עדיין יציבים וחזקים, אבל הגל הכתום חזק מהם.



המאמר פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".