אי אפשר לגנות

אי אפשר לגנות את הצעירים והצעירות חוסמי הצמתים. אין ספק שמדובר בהפרת חוק ובשיבוש הסדר הציבורי, וברור שיש כאן סכנה מסוימת של אובדן שליטה וגלישה לאנרכיה, אבל על זה היו הכנסת והממשלה צריכים לחשוב כשסירבו ללכת למשאל עם.

תגיות: גוש קטיף
אורי אליצור , י"ג באייר תשס"ה

אי אפשר לגנות את הצעירים והצעירות חוסמי הצמתים. אין ספק שמדובר בהפרת חוק ובשיבוש הסדר הציבורי, וברור שיש כאן סכנה מסוימת של אובדן שליטה וגלישה לאנרכיה, אבל על זה היו הכנסת והממשלה צריכים לחשוב כשסירבו ללכת למשאל עם. אי אפשר לכלוא את הזעם והחרדה ורוח הסערה הפנימית של מיליוני אזרחים, שיום אחד הכנסת החליטה לרמוס את ציפור נפשם.

הבחורים והבחורות שחוסמים לנו את הכבישים ומוכנים לחטוף מכות משוטרים וקללות מאזרחים, הם ביטוי מעודן יחסית לעובדה שלא מדובר בשאלה של מה בכך, שדנים בה פה ושם ואחר כך מרימים ידיים, סופרים אצבעות, ונגמר העניין. מדובר בציפור הנפש. מדובר בעקירה וגירוש של אלפים. מדובר בניסיון לחטוף הכרעה היסטורית בוויכוח שאנחנו מנהלים כמעט ארבעים שנה.

ולא מדובר במיעוט קיצוני, צריך שוב ושוב לחזור ולהזכיר. 50 חברי כנסת הצביעו נגד ההתנתקות. 50 חברי כנסת לא מייצגים מיעוט קיצוני, ומה גם שהכל יודעים שאילו הייתה הצבעה חשאית בכנסת, היו לפחות עוד 15 אנשי ליכוד מצביעים נגד, בהם חמישה שרים בממשלה. נכון שאי אפשר להסתמך על האילו הזה ולומר שיש רוב נגד ההתנתקות, רוב צריך להיות במציאות ולא באילו.

אבל גם אי אפשר לומר שיש רוב מובהק וחד משמעי שתומך בתוכנית שרון. הסירוב העקשני, המכוער, רצוף האיומים והפיתויים, ללכת למשאל עם, מלמד את ההיפך. שלפחות בעיני ראש הממשלה ויועציו, יש חשש בסבירות גבוהה שיימצא רוב בציבור דווקא נגד ההתנתקות.

מותר לשנות דעה

ועל כל פנים מדובר בשאלה כבדה וחמורה מכדי שאפשר יהיה להכריע בה ברוב מקרי שנשען על תרגילים ועל פיתויי סגנות שר וחצי מיצובישי. השבוע מדברים הרבה על "תרבות" של שחיתות, על "רוח" של נהנתנות, על "אווירה" מקולקלת. על זה שלא כל מה שלא פלילי הוא כשר, שיש גם כשר אבל מסריח, ותיתכן גם שחיתות חוקית. גם לדמוקרטיה יש נשמה שמעבר למבחן החוקי או לא חוקי, וגם בה לא כל מה שכשר גם ראוי לאכילה. במבחן הדמוקרטיה, שבעתיים יותר מאשר במבחן טוהר המידות, יש משמעות לרוח, שבלעדיה הדמוקרטיה היא גוף בלי נשמה, פגר מתפורר.

לרוח הדמוקרטיה יש סבלנות לתרגילים, שמור לי ואשמור לך, להכרעות המבוססות על חשבונאות קטנה, להכרעות ברוב מקרי שהיום ישנו ומחר איננו. אבל צריך לדעת את הגבול. רוח הדמוקרטיה מצפה מנבחרי העם שיבחינו מתי באות ההכרעות שאי אפשר לקבל בלי לשאול את העם, ושברגעים האלה ימלאו את חובתם ולא יתעסקו בפנקס החשבונות של הקריירה שלהם. כאשר נבחרי העם נכשלים בזה, רוח הדמוקרטיה דוחפת את הבחורים בכתום לשכב על הכביש עד ששוטרים יגררו אותם.

וכמובן, אין שחר לטענה ש"הכנסת החליטה ובזה נגמר הוויכוח". הכנסת שהחליטה אתמול כך, רשאית להחליט מחר אחרת, ולאזרחים מותר להיאבק ולהפעיל לחצים כבדים כדי שזה מה שיקרה. הרי זה בעצם מה שעונים אנשי שרון לזעקת הכאב והעלבון והתימהון של התושבים בגוש קטיף. נכון שהמדינה שלחה אתכם לשם, אומרים להם, אבל היום המדינה שינתה את דעתה והיא חושבת שאתם צריכים לצאת משם.

אם המדינה יכולה לשנות את דעתה אחרי שלושים שנה, אחרי שהאנשים שהיא שלחה בנו בית והפריחו שממה, והשקיעו את כל חייהם בשליחות שהוטלה עליהם, בוודאי שהיא יכולה לשנות את דעתה אחרי שלושה חודשים. נכון שהכנסת במושב הקודם הצביעה בעד העקירה, אבל היא יכולה במושב הזה לשנות את דעתה ולהצביע נגד. בוודאי שהיא יכולה לשנות את דעתה בשאלה האם ללכת בצורה זו או אחרת לשאול את העם, או להמשיך לתת לשרון לנהל דמוקרטיה בולדוזרית, חוקית אבל מושחתת.

הכנסת נכשלה

נכון יותר לנסח את זה כך: כנסת ישראל, במושב הקודם, נכשלה במבחן הדמוקרטיה. היא לא זיהתה את הרגע (רגע נדיר שלא מתרחש כל יום) שבו לא עושים חשבונות של קריירה, ולא חישובים של אופוזיציה קואליציה, ולא שומעים לראש המפלגה אלא למצפון. כנסת ישראל במושב הזה בהחלט יכולה לגשת מחדש למבחן הדמוקרטיה והפעם לעבור אותו בהצלחה.

היא לקחה על עצמה להכריע בשאלה שראוי לשאול בה את העם, היא החליטה כך תחת לחץ שרון ועוזריו. לגיטימי לחלוטין שהיא תחליט להיפך תחת לחץ מהרחוב. ויותר מלגיטימי, כמעט בלתי נמנע, שהמוני אזרחים שרוח הדמוקרטיה נושבת בגבם, ייצאו למאבקי רחוב סוערים כדי לדרוש את זה.