עבריינות אידיאולוגית

כאשר שמעתי בפעם הראשונה את הביטוי "עבריינות אידיאולוגית", הזדעזעתי עד עומק נשמתי ומיהרתי לטלפן למכריי הפעילים במחנה הלאומי, כדי לספר להם על השערורייה

ד"ר רעיה אפשטיין , כ"ב באייר תשס"ה

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
כאשר שמעתי בפעם הראשונה את הביטוי "עבריינות אידיאולוגית" (זו היתה אמירתו של השופט אהרון ברק, שהודיע כי העבריינות האידיאולוגית חמורה בעיניו מהעבריינות הפלילית), הזדעזעתי עד עומק נשמתי ומיהרתי לטלפן למכריי הפעילים במחנה הלאומי, כדי לספר להם על השערורייה, בציפייה כי יעשו מאמץ להביא לכך שהמחנה שלנו יגיב על הדבר באופן פומבי ובצורה ברורה וחד-משמעית.

אולם הופתעתי לשמוע שזה ביטוי מקובל ולגיטימי, ורק אחד משומעי הטריח עצמו להקשיב לכל "נאומי" הנרגש, בו טענתי כי במידה שקבוצות ויחידים בעלי אידיאולוגיה השונה מאידיאולוגיית השלטון נתפסים על-ידי הממסד כ"עבריינים אידיאולוגיים", פירוש הדבר הוא שאין במדינה זו חופש-דעה, שהמדינה רודפת את אלה החושבים אחרת, שבמשטר הזה אידיאולוגיית השלטון לבדה היא לגיטימית והיא נכפית על כלל אזרחי המדינה. במילים אחרות, זהו משטר טוטליטארי.

בפעם השנייה נדהמתי כאשר שמעתי את הביטוי הצורם הזה מפי פעילה פמיניסטית-דתית ידועה. היא אמרה זאת כאשר פניתי אליה בבקשה לחתום על עצומת המחאה בדבר גירוש האלמנה לבנת עוזרי ויתומיה בידי שליחי ממשלת שרון, בקדנציה הראשונה של כהונתו (קראו עוד), בקשה לה סירבה. זאת בנימוק כמעט-היסטרי, שהיא נגד כל אלימות, שמאלנית וימנית כאחת.

חזרתי והשבתי לה כי מדבריה אני מתרשמת שכנראה אינה יודעת במה מדובר. ניסיתי לספר לה על מה העצומה, לפנות לרגשותיה הפמיניסטיות, ההומניות והמוסריות, שכן מדובר היה במעשה אכזרי של השלטון נגד אישה חסרת ישע וילדיה, הרס ביתם וגירושם בחצי הלילה, וזאת בסמוך לטראומה קשה שעברו עם רצח הבעל והאב בידי מחבלים בשעת סעודת השבת. הוספתי וביקשתי ממנה לקרוא לכל הפחות את טקסט העצומה, בטרם תחליט לסרב. לא ולא, השיבה, אני נגד קיצוניות. אני נגד נוער הגבעות. אני נגד העבריינות האידיאולוגית.

למרות הביקורת הקשה והדיבורים על דיקטטורה, נוח לנו לייחס לראש-הממשלה, אישית, את מלוא האחריות על אסון הגירוש המתוכנן והשלכותיו. נוח לנו, הן פסיכולוגית והן פוליטית. אך האמת היא שהתמקדות באישיותו של אריאל שרון מונעת התייחסות לשאלה משמעותית הרבה יותר: כיצד ניתן להסביר את העובדה שכל מוסדות המדינה, ללא יוצא מן הכלל, התגייסו לטובת הדיקטטורה שלו, דבר שלא היה מתרחש אילו אותו אדם עצמו היה מכונן דיקטטורה למען ביצוע טרנספר לערבים או לשם ניהול מלחמה נגד אויבינו?

בודדים בלבד, כמו פרופ' ישראל חנוקוגלו ומשה פייגלין העזו לכנות את הילד בשמו ולומר בקול צלול כי במדינת ישראל קיים משטר טוטליטארי, אמירת האמת במלואה, שאינה דומה כלל ועיקר לחצאי-האמיתות הנשמעות אודות דיקטטורת שרון.

משטר טוטליטארי פירושו שבחירות דמוקרטיות, למרות שהן מביאות להחלפת האישים במערכת השלטונית (גם זאת באופן מוגבל ויחסי, כפי שניתן ללמוד ממאמרו הנזכר של פרופ' חנוקוגלו), אינן יכולות להביא לשינוי מהותי במטרות המדינה ובדרך בה היא צועדת. ואכן, כולנו עדים לכך שמאז ממשלת הימין הראשונה בראשות מנחם בגין, ממשלות המחנה הלאומי לעולם ממשיכות בדרכו של השמאל ומתעלמות מרצון בוחריהן, מפרות באופן שיטתי את התחייבויותיהן הדמוקרטיות, בין בעקיפין ובין במישרין, בין בכפייה ובין בהתנדבות.

אולם מאפיין חשוב יותר של טוטליטריזם מתבטא לאו דווקא במישור הפוליטי, לאו דווקא בצורת הבחירות או בסדרי-השלטון, כי אם במישור התודעתי. טוטליטריזם מהווה מעין דת בעלת אמונה והלכה משלה, ולא במקרה הוגה-דעות רוסי של תחילת המאה הקודמת, ניקולאי ברדייב, הגדיר את המשטר הקומוניסטי, שהיה בעל האופי אתיאיסטי-מיליטנטי, כ"תאוקרטיה בהיפוכה".

מדינה הופכת לטוטליטרית לא בעקבות שליטת האוליגרכיה בפוליטיקה, אלא עקב שליטתה בתודעת הציבור. מכאן נובעת שליטתה של אידיאולוגיה אחת ויחידה, המוצגת בתור אמת מוחלטת אותה מתיימרת לדעת האליטה השלטת, והיא כופה אותה על העם, החייב להישמע לה ללא הרהור והטלת ספק.

מי שאינם מקבלים אותה אמת כפויה מוצגים כ"אויבי המהפכה", "אויבי העם", "אויבי הסוציאליזם", "אויבי הדמוקרטיה", "אויבי השלום", "ימין קיצוני", "משיחיסטים", "פונדמנטליסטים יהודים", "רוצחי רבין" והגדרות יצירתיות נוספות מסוג זה, שמטרתן לקבע את הדה-לגיטימציה של אלה שאינם מאמינים או מעיזים להטיל ספק באידיאולוגיה שלטת כלשהי – קומוניזם, סוציאליזם, שלום, התנתקות, מזרח-תיכון-חדש..., אלה שאינם מקבלים את פקודות האדמו"רים של דת המדינה.

יש שהגדירו את המצב הזה באמצעות המונח "אידיאוקרטיה", כלומר: שלטון של אידיאה, אותה אידיאולוגיה אחת ויחידה. לא בעלי האידיאולוגיות שאינן מתיישבות עם האידיאולוגיה השלטת הם העבריינים האידיאולוגיים, אלא המשטר, שכופה את האידיאולוגיה הרשמית שלו על אזרחי המדינה – הוא הוא העבריין האידיאולוגי האמיתי. הוא לעולם לא עוצר בכפייה תודעתית גרידא, אלא מגיע במוקדם או במאוחר לידי טרור שלטוני-פוליטי נגד האזרחים, ממשיך בהקמת גולגים עבור החושבים אחרת, הכנסת המתנגדים לבתי-חולים פסיכיאטריים, ולעיתים אף להרג של הבלתי-נכנעים.

הכל, בוודאי, למען השגת המטרות היפות והנשגבות ביותר. למען החופש. למען החיים. למען השוויון. למען המוסר וההומניזם. למען השלום.

הייחודי למקרה שלנו הוא "רק" זאת: בעיני המשטר הטוטליטרי השורר במדינת ישראל של שנות האלפיים, "האידיאולוגיה העבריינית" היא אידיאולוגיה של נאמנות היהודים ליהדותם.