אגרת לחייל מפנה

איתרע מזלך והוטל עליך להשתתף במבצע המעיק ביותר בתולדות צה"ל. הוא יהיה קשה מהקרבות הכי קשים במערכות ישראל, ועצוב מכולם.

חגי סגל , י"ב בסיון תשס"ה

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון
מכתב לסגן משה

סגן משה, רוב שלומות.

איתרע מזלך והוטל עליך להשתתף במבצע המעיק ביותר בתולדות צה"ל. הוא יהיה קשה מהקרבות הכי קשים במערכות ישראל, ועצוב מכולם. אפילו אם כוחותינו יחזרו הביתה שלמים ובריאים, אמן, איש לא יחזור שלם ובריא. היחידים שיחייכו בסוף יהיו אויבי ישראל: מפוצצי האוטובוסים, יורי הקסאמים, חופרי המנהרות, רוצחי טלי חטואל וארבע בנותיה. אתה תמלא את לבם אושר. הם יצפו בך מרחוק, שלובי זרוע או מוצצי נרגילה, ואחר-כך ירקדו על הגגות כל הלילה, לילה חשוך מאוד באמצע הקיץ. ימים רבים יחלפו עד שהשמש תזרח כאן שוב.

ובינתיים, תחת אותה שמש עצמה, הולכות ונשלמות ההכנות האחרונות. מפקדת חיל החינוך ציידה אותך בערכת הסברה מפוארת, פסיכולוגים מנוסים ליטפו את נפשך הקרועה, מפקדים בכירים התאמצו לרכך מראש את נקיפות המצפון. היו גם תרגולי פינוי יבשים בהשתתפות מתנחלים כאילו, שצעקו "יהודי לא מגרש יהודי" ודברים דומים.

בעיתונים כתוב שהכינו לכם מדים מיוחדים, מים מינרלים, קרם שיזוף ואפילו דף עם הדברים המדויקים שצריך להגיד למתנחלים ברגע האמת. מישהו, שם למעלה, חשב על כל מילה: "משפחת כהן, שלום, אני סגן משה, הגענו הנה בתוקף החלטת הכנסת ועל פי חוק. צר לנו מאוד, אך הגיעה העת להתפנות. אני יודע שזה מאוד קשה. אני מבקש מכם לעזור לנו לעזור לכם לעבור את הפינוי בכבוד... אנחנו מבצעים את חובתנו" (ע"פ העיתון "במחנה", 2.6.05).

בקיצור, סגן משה, אתה מוכן טיפ-טופ למבצע, ולכן חשוב שתדע שאתה לא מוכן לשום דבר. עוד לא נולד הרמטכ"ל שמסוגל להכין את צה"ל לקראת מעשה שכזה. המפקדים והתקשורת עדיין קוראים לו "פינוי" או "משימה", אך כבר בדקות הראשונות יתברר לך שמדובר בגירוש לכל דבר. אתה, שתהיה שם בשטח, תבין יותר טוב מכולם שאין מילה מדויקת יותר לתיאור המעשה, ולא משנה מה הדעות הפוליטיות הפרטיות שלך (קל וחומר אם אתה מתנגד להתנתקות). להוציא אדם בכוח מביתו, זה גירוש, לא פינוי, גם אם הכל חוקי ועומד במבחן בג"ץ ובמבחן אמנון אברמוביץ', ולמרבה הזוועה אתה הוא המגרש, אתה ולא אחר.

זה יקרה בשעת בוקר, לפי התכנון. השמש תזרח והשיטה תפרח. ים כחול, הכי כחול בארץ, ישתרע ממול, תבנית נוף מולדתם של האנשים שאתה עומד לגרש. חלקם הגיעו הנה עוד לפני שנולדת, כשעוד לא היה פה כלום, רק חול וחול. אף פלשתיני לא נושל כדי לפנות להם מקום. במו ידיהם הם צבעו את הדיונות ירוק. יצחק רבין קבע את המזוזה הראשונה כאן, אריק שרון נשבע לתושבים שיישארו פה לעד. הם האמינו לו, הולידו פה ילדים ונכדים, וקברו כאן את מתיהם. 6,000 פצמ"רים קאסמים לא הצליחו לגרש אותם מבתיהם, אבל אתה אולי תצליח. אולי.

"יש לדפוק על הדלת בעדינות", כך כתוב בדף שחילקו לכם. אך אף אם תהיה מאוד עדין, ותמשוך בכתפיים בהתנצלות, המשפחה בפנים לא תשכח את הדפיקות הללו לעולם. הן ירעידו אותה יותר מכל פצמ"ר שהתפוצץ אצלה בחצר או בסלון. מבחינתה, אתה הוא המוציא לפועל של גזר דין אכזרי שנגזר עליה על לא עוול בכפה, גזר דין שכמותו לא הוטל אפילו על משפחות מחבלים. אף אחת מהן לא גורשה מנחלתה לצמיתות. התקשורת ובג"ץ לא הרשו.

"במקרה של סירוב", כתוב עוד באותו דף, "תיאלץ לפרוץ את הדלת". רוב הסיכויים שאכן תיאלץ לפרוץ. התושבים לא יתנדבו להעניק לך תחושה של גירוש מרצון. הם לא יסתערו עליך באגרופים קפוצים, אבל גם לא יגאלו אותך מקריאות המצוקה של מצפונך. אם היה לך קשה במחסומים בשטחים, כשנאלצת לעכב אמהות פלשתיניות וילדיהן, יהיה לך קשה שבעתיים בגוש קטיף. קולות הבכי של המגורשים יצטלצלו באוזניך עוד שנים רבות, חרישיים ככל שיהיו.

מאחורי הדלת הפרוצה תמצא משפחה שלמה. לא מחבלים מבוקשים, לא עבריינים נמלטים, אלא אבא, אמא, חמישה-שישה ילדים בכל הגילאים, לפעמים גם סבתא זקנה. הם יסתכלו בך מבועתים, ואתה תסתכל בהם, מבועת לא פחות, ואף אחד משני הצדדים כבר לא ישכח את זולתו לעולם.

תוך כדי שהייתך הממושכת בבית (זה ייקח שעות) מישהו מחבריך יקרא לך "משה", והילדים בבית יחקקו את שמך על לוח ליבם. בבוא היום הם יספרו לילדים שלהם, ואחר-כך לנכדיהם ולניניהם, על משה אחד, שביום קיץ בהיר פרץ אליהם הביתה בפקודת ממשלה רעה ועקר אותם ממנו לעד. אתם תככב בזיכרונותיהם, בסיוטיהם, בסיפוריהם, בספרים שיכתבו, בשירים שישאירו אחריהם.

למגינת לבך, לא יהיו בבית קירות חשופים וקרטונים מוכנים להעמסה, כי התושבים האמינו עד הרגע האחרון שתוכנית גירושם אכזרית מכדי שתתממש. זה יהיה בית ככל הבתים בסתם יום של חול: תמונות על הקיר, עציצים, שטיח, וילונות, כורסאות, ספרים, טלוויזיה, מחשב, פינת אוכל, אקווריום, קורקינט, בדיוק כמו אצלך בבית.

הרמטכ"ל אמנם הבטיח לאחרונה, שצה"ל יבצע את המשימה ברגישות ובנחישות, אבל פתאום תבין שאי אפשר לגרש ברגישות, כמו שאי אפשר להיות אנס מנומס או גזלן מתחשב. במו ידיך תצטרך לפתוח ארונות לא שלך, לארוז חפצי זרים על אפם וחמתם של בעליהם, לעקור ילדים מחדרם בעודם בועטים ובוכים. זאת תהיה חוויה בלתי אפשרית וגם בלתי צה"לית בעליל. בקוד האתי של צה"ל הרי כתוב מפורשות: "חייל צה"ל לא יעשה שימוש בכוחו או בנשקו כנגד אוכלוסיה לא לוחמת". האם ציטטו לך את הסעיף הזה באימונים האחרונים?

אחר-כך, מן הסתם, תיאלץ לגרור גם את ההורים ואת הסבתא הזקנה דרך הדלת הפרוצה והשביל המרוצף אל האוטובוס בחוץ. מאות צלמי עיתונות ינציחו אותך בשעת מעשה. ברבות הימים תגלה, לחרדתך, שאתה מופיע כמעט בכל סרט דוקומנטארי על המזרח התיכון ובכל כתבה עיתונאית על ההתנתקות, כמו החיילת ההיא עם התינוק מימית, אלא שהפעם איש לא מבטיח שלום בתמורה לעקירה.

אפילו חסידי התנתקות מושבעים מעריכים שהפיגועים יימשכו במלוא עוזם, אך רובם משתוקקים כבר שנים לגרש מתנחלים מבתיהם, גירוש לשם גירוש, והם שלחו אותך כדי לעשות במקומם את העבודה המלוכלכת, להיות שליח לדבר עבירה. אתה מגש הכסף שעליו יתממש חלומם האכזרי, אתה הקטר של רכבת תעלוליהם.

אחרי שנים אולי תבוא להתנצל, להסביר שקיבלת פקודה, ופתאום יתברר לך שהגב הרחב של נותני הפקודה הצטמק פלאים במרוצת השנים. כשתביט אחורה תיתקל בדמותך שלך. לא יהיו שם ראש-ממשלה, לא כנסת, לא בג"ץ, לא רמטכ"ל, לא קצין חינוך ראשי, לא אמנון אברמוביץ', רק אתה, לבדך, סגן משה, מול בית הדין של ההיסטוריה, מול מצפונך.