עצלנות סרוגה באיצטלה קדושה

תפיסת עולם חדשה נכנסת בימים אלה לפנטיאון הדעות המגוונות שבציונות הדתית. אם לא היינו קוראים את הדעות הללו שחור על גבי עיתון, ולא שומעים אותן אדים על גבי מיקרופון, היה ניתן לשער שמישהו חומד לו לצון.

שמעון כהן , י"ג בסיון תשס"ה

שמעון כהן
שמעון כהן
צילום: עצמי
תפיסת עולם חדשה נכנסת בימים אלה לפנטיאון הדעות המגוונות שבציונות הדתית. אם לא היינו קוראים את הדעות הללו שחור על גבי עיתון, ולא שומעים אותן אדים על גבי מיקרופון, היה ניתן לשער שמישהו חומד לו לצון. אבל לא, הם רציניים לחלוטין, ולקראת הצגת דבריהם לאומה הם עוטים על עצמם ארשת רצינית כאילו זה עתה הם עומדים לבקע אטום.

בתמצית נספר לכם שהחברים המדוברים, חובשי סרוגה למהדרין, מסנדלי סנדלים לחומרה (אפילו בחורף) ולעיתים אף עטורי זקן כדבעי, קובעים, באופן חד משמעי, שגם הם מתנגדים התנגדות נמרצת לתוכניתו של ראש הממשלה לעקור ישובים, לגרש יהודים, ולהוסיף ולחמש את אויבינו ומבקשי רעתנו. או בקיצור הם אוהבים את ההתנתקות כמו שטומי לפיד אוהב שירים של עמיר בניון.

עד כאן הכל בסדר, אבל הנה בא המוקש... במקביל להתנגדותם להתנתקות, החברים דנן מתנגדים גם להתנגדות להתנתקות. אתם תוהים באשר להסבר הלוגי למהלך. איך אפשר גם להתנגד וגם להתנגד להתנגדות? אז הנה, תחזיקו ראש ומיד תבינו את ההסבר המתוחכם: אם נצליח לבלום את מהלכי ההתנתקות של ראש הממשלה הרי שחלילה נמיט על עמנו האהוב פירוד, פילוג, שנאה ושטנה, ואת זה כמובן לא יסבלו אותם מתוחכמי הכיפה הסרוגה המכנים עצמם "אנשי הציונות הדתית הריאלית!" (מעניין... יש כאן הודאה ראשונה בכך שההתנגדות להתנתקות נעשית מטעמים הומאניים...)

ובכן, לאותה קבוצת ריאליים מרתקת, אם כי מעט משונה יש להודות, אני מבקש לומר: עשו נא לנו טובה וחסכו מאתנו את הסיפורים הללו על דאגה לאחדותו של עם שכבר היום נראה יותר כמו פאזל 2000 חלקים מבולגן מאשר כמו תמונה אחת שלמה. אם אין לכם כוח לצאת להפגנות בכבישים כי אתם מתעצלים, כי היה לכם יום מתיש במשרד, או כי יש בטלוויזיה משחק של השיקגו-בולס מול הלייקרס, אין בעיה, אמרו זאת בצורה ברורה וגלויה והשאירו את איצטלת הדאגה לאחדות העם על הקולב הקרוב. אנחנו נבין.

הרי אתם, בדיוק כמוני, יודעים שכל התסריטים והתרחישים של טובי המומחים מכינים את עמנו לפילוג ופירוד נוראי שיתרחש אם אכן תתבצע חלילה תוכניתו של ראש הממשלה. לא צריך לדמיין את הסערה שתשרור כאן ביום שאחרי היום שאנחנו מתפללים שלא יבוא.

בימים אלה מצוין יום השנה להטבעת האלטלנה. אם רק נכפיל על כנפי דמיוננו את ערמות השנאה, האיבה וההאשמות שמלווים אותנו מאז ימי אלטלנה ועד היום פי כמה וכמה לא נגיע לכמויות האינסופיות של רעל השנאה שיתרוצץ ברחובותינו.

כאשר יפצחו שכנינו במתקפת הטרור הנוראה העומדת לפתחנו רגעים אחרי ההתנתקות, נראה כיצד לצד הקסאמים והפצמ"רים יתעופפו בשמינו חיצי שנאה מורעלים בין אדם לשכנו, בין איש לאחיו, בין החיים יבינים למביני החיים ואין צורך להאריך בתיאורים. יכול כל אחד מאיתנו להפליג בספינת דמיונו אל מחוזות הביעותים הללו לבדו. די בכך כדי לשער לאיזו קטסטרופה חברתית מצעיד אותנו ראש הממשלה בעיניים עצומות לרווחה.

בקיצור, לכם חברי הקבוצה הריאלית עם רעיונות הפחד המוזר מהניצחון, שמא יתפלג בשל כך העם, אומר בלי התפלספויות והכברת מילים, אלא מתוך יצר חיים פשוט וטבעי: הרי בכל מקרה, אם תהיה התנתקות ואם לא תהיה, פילוג ומהומה יהיו מנת חלקו של עמנו בשנים הקרובות. אז אם כבר פילוג, אני מעדיף אותו כשאני מנצח ולא מפסיד. ותתפלאו, אני לא מרגיש צורך להתנצל על כך...

אגב, הערה צדדית להוד רוממות החכמים הריאליים, בשולי הדיון: לאילו הישגים ניתן בדיוק להגיע כשחרב ה"פילוג אם ננצח" מתנופפת מעל ראשיכם? אם תנצחו במאבק על דמותה של השבת במדינת ישראל, אבוי, קרע יהיה מנת חלקנו. אם תנצחו בקרב על מערכת המשפט היהודית ישראלית, שוד ושבר, מחלוקת נוראה תהיה אחריתנו. אם תנצחו במלחמה על דמותו היהודית של הצבא, רחמנא לצלן, פילוג ילווה אותנו עד סוף כל הדורות וקיים חשש חמור שנצטרך לאפסן ליומיים שלושה את מדבקות "צו פיוס".

בקיצור, על פי תפיסתכם, בכוונתכם להשאיר את כל הזירות למתנגדיכם: בצבא, בפוליטיקה, במשפט, בתרבות, בציבוריות הכללית ועוד, פן חלילה... שוד ושבר, אוי לה לאותה צרה... תנצחו... אין ספק... דרככם זו תוביל אתכם להישגים מרשימים בעיצוב דמותה ועתידה של מדינת היהודים... אין כל ספק בכך...

אם יותר לי אעיר הערה קטנה נוספת: מוזר מאוד שמעולם לא שמעתי מאנשי השמאל נימה כזו של פחד מפני הניצחון: השמאל הלך להסכמי אוסלו בלי לחשוש לפילוג, דילג לז'נבה בלי להרהר אפילו על אימת הקרע בעם, יזם מדינת אויב בתוככי נחלתנו בלי לחוש את איווחת חרב השנאה המתהפכת.

למישהו יש הסבר מדוע מגיעים רעיונות רפוסים שכאלה רק מצד ימין?