היכונו לביאת הפרובוקציה ועלילת הדם

ההיסטוריה הקצרה של הקמת מדינת ישראל המודרנית מלמדת אותנו שכשהשמאל בישראל בפאניקה וחושש לאבד את השלטון, הוא מסוגל לעשות את הכול על מנת לנסות ולשמור על מעמדו וכוחו.

נדיה מטר , י"ד בסיון תשס"ה

נדיה מטר ויהודית קצובר
נדיה מטר ויהודית קצובר
חזקי ברוך
ההיסטוריה הקצרה של הקמת מדינת ישראל המודרנית מלמדת אותנו שכשהשמאל בישראל בפאניקה וחושש לאבד את השלטון, הוא מסוגל לעשות את הכול על מנת לנסות ולשמור על מעמדו וכוחו. המטרה של שמירה על השלטון מקדשת את האמצעים ולכן מנהיגי השמאל בישראל אינם נרתעים ליזום פרובוקציות נגד יריביהם הפוליטיים, להפיץ נגדם עלילות דם ואפילו לרצוח אותם בדם קר.

כשחיים ארלוזורוב, מראשי תנועת העבודה, נרצח בחוף תל אביב, ב16 ליוני 1933 ידעו המעורבים בחקירה שהחשודים ברצח כנראה היו ערבים. אך הגרסה הזאת לא יצאה לציבור בהתחלה. במקום, החליטו להאשים את אנשי התנועה הרוויזיוניסטית ברצח. אברהם סטבסקי, צבי רוזנבלט ואפילו אבא אחימאיר נעצרו והואשמו ברצח או בהסתה לרצח. בארץ שררה תדהמה ומסע הכפשה ודלגיטימציה נורא נגד כל חברי ותומכי התנועה הרוויזיוניסטית. עיתוי הרצח היה מבריק ומעלה את השאלה מי באמת היה מעוניין לרצוח את ארלוזורוב.

הרצח אירע בדיוק כמה שבועות לפני הבחירות לקונגרס הציוני ה-18 בהן חזו לרויזיוניסטים ניצחון גדול. כוחם עלה בהתמדה וממש איים על אנשי השמאל בראשות בן גוריון. רצח ארלוזורוב ועלילת הדם של השמאל נגד הרוויזיוניסטיים, שם לדבר קץ והשמאל שמר על כוחו הפוליטי. ראוי לציין נקודה מעניינת נוספת: לחיים ארלוזורוב הצעיר והמבריק צפו עתיד פוליטי זוהר ויש שאמרו שבן גוריון ראה בו איום . נראה אפוא, שרציחת ארלוזורוב הביאה לבן גוריון יותר מתועלת אחת. ביוני 34' הרשיע בית המשפט את סטבסקי וזיכה את רוזנבלט. סטבסקי נידון למוות. ב20 ביולי זוכה גם סטבסקי, על בסיס חוק המנדט שאין להאשים ברצח על פי עדות של אדם אחד.

שנים לאחר מכן, ב1982, החליט ראש הממשלה דאז מנחם בגין להקים את ועדת "בכור" כדי לענות על השאלה "מי רצח את ארלוזורוב"? הועדה קבעה כי סטבסקי ורוזנבלט לא רצחו את ארלוזורוב אך אין היא יכולה לקבוע מי רצח אותו. עד היום ממשיכים אנשי השמאל עם עלילת הדם וטוענים שהרוויזיוניסטים רצחו את ארלוזורוב, כשברור לכל שהם האחרונים שהיו מקבלים מרצח כזה תועלת.

דוגמאות נוספות לנכונות השמאל לעבור כל קו אדום נגד יריבים פוליטיים, במטרה לשמור על השלטון, נמצאות לבושתנו בשפע. לדוגמא, פרשת אוניית "האלטלנה" שארעה ביוני 1948. אנשי בן גוריון חששו לאבד את השלטון בגלל האהדה הציבורית שמנחם בגין היה רוחש, לו היה מצליח להביא את הנשק הנחוץ כל כך למדינה הטרייה, ולכן החליטו לנסות ולחסל אותו ותנועתו. כזכור, בן גוריון הורה להטביע את אוניית "האלטלנה". לאחר שהאנייה הוטבעה ואנשי האצ"ל שחו לעבר החוף, ירו לעברם חיילי בן גוריון, ורצחו בדם קר 16 אנשי אצ"ל.

בכל מדינה מתוקנת, פרשה כזאת בו ראש ממשלה מורה לצבא לרצוח אזרחים תמימים בדם קר, הייתה אמורה לגרום להפלת הממשלה ולהעמדה לדין של כל המעורבים. הדבר לא קרה כי בן גוריון הפיץ עלילת דם נגד בגין ואנשיו כאילו שאלו התכוונו להשתמש בנשק על האונייה כדי לעשות מעין "פוטש" מדיני ולכן "לא היה מנוס מלירות עליהם כדי להציל את המדינה הצעירה ומוסדותיה".

הלאה לדוגמא נוספת ויותר קרובה לזמננו. בשנת 1995 עבר על ישראל גל טרור ערבי ענק בגלל הסכמי אוסלו הארורים. אדריכלי אוסלו, רבין ופרס, הביאו לישראל את רב המרצחים ערפאת וחבורת הטרוריסטים הסובבת אותו, נתנו להם נשק, תחמושת וערי מקלט. כצפוי, בעקבות הדבר, נרצחו בישראל מידי יום, יהודים, נשים, גברים וטף. כל הסקרים הראו בבירור: רוב מוחץ של עם ישראל זועם על פושעי אוסלו ורוצה להחליף את השלטון על מנת לעצור את הטירוף.

משטר רבין-פרס היה בסכנת קריסה. נוצר צורך דחוף להסב את תשומת הלב הציבורית מאסון אוסלו ולעשות דלגיטימציה דווקא לאלו שתקפו את הסכמי אוסלו. צץ סוכן השב"כ, הפרובוקטור אבישי רביב שיזם כל מני פרובוקציות נגד ערבים וחברי ממשלה, על מנת להוציא שם רע למחנה הלאומי. שיא הצלחת ציד המכשפות נגד מתנגדי אוסלו היה רצח רבין, שבעקבותיו החל מסע רדיפה ארצי נגד כל יהודי השייך למחנה הלאומי.

הדבר גרם לשיתוק כמעט טוטאלי של מחנה מתנגדי הסכמי אוסלו שלא העזו להרים את הראש. עד היום מפיצים בשמאל את עלילת הדם כאילו שכל המחנה הלאומי אשם ברצח. לנו ברור שדווקא גורמים בשמאל היו מעוניינים ברצח רבין ולכן אנו ממשיכים לדרוש שתקום ועדת חקירה שתבדוק באופן בלתי תלוי "מי באמת עומד מאחורי רצח רבין?"

בימים אלה מודים כל הסקרים בתשקורת הממלכתית שמשטר שרון-פרס בבעיה גדולה: רוב עם ישראל מתנגד לתוכנית "ההתנתקות"(קרי תוכנית הנג"ע- נסיגה, גירוש, עקירה) ומבין שאם חלילה ימומש, גל הטרור שיפקוד את ישראל יהיה כה עצום ונורא ותביעות העולם לחזרה לקווי 49' רק יתעצמו, שעצם קיומה של מדינת ישראל תהיה בסכנה.

המפאי"ניקים, שרון ופרס, בפאניקה ממש. הם מודעים ששלטונם בסכנה. שרון התעקש שלא לשמוע את רצון העם, אך העם מתעקש להראות לו בבירור עד כמה עזה התנגדותו: בכל מקום שלא פונים, רואים את הצבע הכתום כהזדהות עם תושבי גוש קטיף וכמחאה נגד תוכנית הגירוש. בכל מקום ששרון ושאר כוחות הגירוש מופיעים, הנוער הנפלא שלנו זועק: "יהודי לא מגרש יהודי". לא יעזרו החיבוקים עם קונדוליסה רייס והטרוריסט מכחיש השואה אבו מאזן. העם רוצה להפיל את שלטון שרון-פרס-חמאס. העם רוצה סוף סוף לקבל ממשלה יהודית ציונית שלא תיכנע לטרור ושתשמור על ארץ מולדתנו.

ולכן עלינו למהר ולהזהיר מעל כל במה אפשרית, שאנו מודעים לאפשרות שתלמידיו המצטיינים של בן-גוריון, המפאי"ניקים אריאל שרון ושמעון פרס, מתכננים לנו, יחד עם המחלקה האנטי-יהודית בשב"כ- פרובוקציה נוראית על מנת לעשות למחנה הלאומי דלגיטימציה טוטאלית. דבר שיגרום למחנה הלאומי שיתוק מוחלט ויאפשר לכוחות הגירוש לממש את זממם. לא ברור מה הם מתכננים לנו. האם שב"כניק יתחפש למתנחל ויירה בראש הממשלה או באיזה שר בכיר או בחייל חלילה? האם שב"כניק יעשה משהו בהר הבית? אין לנו מושג. קיימים אינספור תרחישים.

מה עושים כדי למנוע את הדבר? ראשית מדברים על כך. ככל שנפיץ את הידיעה שאנו מודעים לאפשרות, נצליח אולי למנוע את מימוש הפרובוקציה. עלינו להבהיר שלמחנה מתנגדי תוכנית הנג"ע אין צורך להשתמש בכוח ובאלימות על מנת לעצור את תוכנית הגירוש.

כוחנו במספרנו. עשרות אלפי החיילים והשוטרים שלא יצייתו לפקודה הבלתי חוקית של הגירוש, עשרות אלפי היהודים שיחתכו את הגדרות וינהרו לגוש קטיף ולשומרון ביום פקודה (קרי ביום שינסו לסגור את האזור), עשרות אלפי היהודים שישבשו את המדינה בפעולות של מרי אזרחי בלתי אלים, מספיקים כדי למנוע את מימוש הגזירה. שימוש באלימות וכוח, התקפות נגד בכירים בממשלה, ירי על חיילים וכו' רק יגרמו לנו נזק. ואת זה יודעים שרון ופרס ולכן אין ספק שהם זוממים משהו דווקא בכיוון ההוא.

בעלילות הדם של השמאל נגד המחנה הלאומי שציינתי לעיל (רצח ארלוזורוב, פרשת האלטלנה, רצח רבין) נפלו רוב מנהיגי המחנה הלאומי, רבנים ואישי ציבור, במלכודת. במקום להרים את הראש ולתקוף ולהאשים את מעלילי העלילה עד כדי הפלת משטרם, הם העדיפו להכות על חטא על דבר שלא עשו.

אסור שזה יקרה שוב.