המקל והשור

לפני כחודשיים הבינה תנועת "הבית הלאומי", שחייבים לשנות את כללי המשחק. ישראל אינה דמוקרטית. התודעה שמתוכה פועל השמאל הקיצוני (שרתם למרכבתו את שרון וחבורתו), היא תודעה טוטליטרית שמתחפשת לדמוקרטיה.

משה פייגלין , כ"ז בסיון תשס"ה

ח"כ משה פייגלין
ח"כ משה פייגלין
צילום: פלאש 90
הקדמה

"כשהייתי ילד, הסכים אבא לתת לי להוביל את השוורים למרעה. את המקל, הסביר לי אבא, מותר לי רק להניף, אסור לי בשום אופן להכות באמת. הוצאתי את השוורים למרעה, וראה זה פלא, בכל פעם שהנפתי את המקל, השוורים האימתניים עשו כרצוני. בשלב מסוים התבלבלתי וחשבתי שאני באמת כבר גדול וחזק. הורדתי את המקל על אחד השוורים. באותו רגע הבינו השוורים שאין כוח ממשי מאחורי המקל שלי, היה בלאגן גדול, ואבא היה צריך לרוץ ולהכות בהם כמו שצריך כדי להחזירם הביתה".

את הסיפור הזה סיפר לי פעם אחד משרי הליכוד, ונזכרתי בו השבוע.

לפני כחודשיים הבינה תנועת "הבית הלאומי", שחייבים לשנות את כללי המשחק. ישראל אינה דמוקרטית. התודעה שמתוכה פועל השמאל הקיצוני, שרתם למרכבתו את שרון וחבורתו, היא תודעה טוטליטרית שמתחפשת לדמוקרטיה. בתוך מצב עניינים כזה, להפגנות ולמחאות חוקיות, אין משמעות רבה. מה שמעניין אותם הוא לא טענותיך, וגם לא כמות האנשים שאתה מייצג. מה שמעניין אותם הוא רק דבר אחד, היכולת שלהם להמשיך ולשלוט בך.

סיטואציה כזו, כלומר שלטון שפורמלית פועל בתוך מסגרת דמוקרטית, אך למעשה מבצע מניפולאציה רודנית על הדמוקרטיה, סיטואציה שכזו אינה חדשה, ובכל חברה חופשית ובריאה ברחבי תבל, הביאה לשימוש במכשיר המרי האזרחי. כך היה בארה"ב, כך היה בצרפת, כך היה בהודו וכך הבינה תנועת "הבית הלאומי" , צריך להיות עכשיו בישראל, אם חפצים אנו בהמשך קיומה.

וכאן למעשה מתחילה ההצגה.

מערכה ראשונה:

תנועת "הבית הלאומי" ארגנה את הציבור לפעולה בשני שלבים. השלב העיקרי הוא יום הפקודה. יום זה הוגדר כיום שבו יחסם המעבר לגוש קטיף, צפון השומרון, או כל קטע מהמקומות הללו. באותו יום, הסבירו מנהיגי "הבית הלאומי", יגיע הציבור בהמוניו למקומות שייחסמו, מתוך מטרה לעבור את המחסומים, או להיעצר במקום שבו יחסמו אותם כוחות הגירוש. ציבור שלא יורד לגוש, תודרך באותו שלב לחסום כבישים בכל רחבי הארץ, כדי לרתק אליו את הכוחות שנועדו לגרש את יהודי גוש קטיף והשומרון.

זה היה המקל שהחליטו ראשי "הבית הלאומי" להרים. את כיוון הפעולה הזה אימצו גם מועצת יש"ע ושאר המטות הפועלים למען גוש קטיף. כדי להוכיח לשוורים שיש כוח מאחורי המקל , החליט "הבית הלאומי" להוסיף לאיום ביום הפקודה גם פעולה ממשית להדגשת רצינות הכוונה, והוציא לפועל את מבצע "ניסוי הכלים". "ניסוי הכלים הצליח". המקל הונף גבוה באוויר, והפחד ממנו הספיק כדי להשאיר את גוש קטיף וצפון שומרון פתוחים לרווחה, זמן רב אחרי תוכניות החסימה המקוריות. ( שטחי הגירוש היו אמורים להיחסם כבר בפסח).

עכשיו היה המקל בידי היהודים הנאמנים, ועוצמתו שודרה לכל עבר.

מערכה שניה:

לאחר הצלחת "ניסוי הכלים", לחצו פעילי השטח על תנועת "הבית הלאומי" (שמנהיגיה נכלאו, אך המשיכו לתפקד עם מעגלי הנהגה צעירים יותר), למהר ולבצע "ניסוי כלים" מס' 2. עצורים רבים תהו, מדוע מפקירים אותנו, אנו עומדים על סף הכרעה, עוד שניים שלושה גלי עצורים והמערכת קורסת. לעצורים נדמה היה שניסוי הכלים עצמו, הוא הוא מהלך ההכרעה, ולכן לא היו יכולים להבין מדוע הופסק.

מנהיגי "הבית הלאומי" הבינו שהמלחמה עוד ארוכה והיריב, אומנם ספג מפלה, אך עדיין כוחו במותניו. כוחו של המקל באוויר, רב מכוחו לאחר שהונחת. בארגון הוחלט לדבוק בתוכנית המקורית ולרכז את המאמץ לקראת יום הפקודה. "הבית הלאומי" הפנה בינתיים את משאביו לתגבור אזורי הגירוש. "עכשיו המשימה היא לבלות את חופשת הקיץ בגוש קטיף", הסבירו שם, "עשרות אלפים צריכים להגיע בנחת ובשמחה, צריכים לארגן ערבי שירה על חוף הים, אוהלי קמפינג בטבע, טיולי אופניים מכל מקום לכל מקום בגוש, זאת עכשיו המשימה".

המקל עדיין היה בידינו.

מערכה שלישית:

לפעילי השטח קשה היה להבין את ההגיון הזה. הרי הצלחנו, ושילמנו מחיר, הכוח בידינו, החיילים מוכנים, מתקשרים אלינו ממעשיהו ושואלים איפה אנחנו. וכך הופיעו ביום בהיר מודעות אנונימיות בכל רחבי הארץ שהודיעו על מבצע חסימות כבישים חדש, ושמו "ממשיכים לניצחון". המארגנים, כפי הנראה אנשים רציניים ונחושים, הצליחו ליצור דינמיקה של פעולה ללא הנהגה גלויה (עובדה המוכיחה את פוטנציאל המאבק הגלום כיום בציבור), ופעילים רבים נענו לקריאה, והיו מוכנים לצאת שוב ולחסום כבישים. ראשי "הבית הלאומי" הקפידו שלא ליצור פיצול. כיוון שיצאה הפעולה לדרך כבשו את חששם, ותמכו ביוזמה. גם ראשי "מנהיגות יהודית" נתנו את מלוא הגיבוי הציבורי לפעילים שרצו קדימה, מאותה סיבה.

עכשיו התרומם המקל גבוה הרבה יותר. הארגון האנונימי הבטיח חסימות לפחות כמו בפעם הקודמת, ורף הציפיות הציבורי הרקיע שחקים. כיוון שהצלחה היא פועל יוצא של ציפיות, סיכויי ההצלחה היו מועטים. תאונת רכבת מחרידה בבוקר המבצע המתוכנן, הביאה את המארגנים לדחות את המבצע בשבוע.

במקל, שעדיין היה בידינו, משהו נסדק.

מערכה רביעית:

במבצע מתוזמר היטב, יצא שרון בראש גורמי השמאל למערכת חייו נגד מתנגדי ההינתקות. שרון הגדירם כברברים המאיימים על קיומה של המדינה, ירון לונדון הסביר כיצד צריך להכות מפגינים החוסמים כבישים, גבי גזית הפך את רשת ב' לכלי ההסתה האנטישמי הפרטי שלו, ואתר "וואלה" הסביר כיצד להאכיל את כלבי הפיטבול של השמאל בבשר המפגינים. אל מקהלת האספסוף המתוזמנת הזו, הצטרף אירוע מוזר בבוקר יום החסימות המתוכנן. מישהו פיזר מסמרי נינג'ה, שפך שמן על כביש מס'1 .

מי שמכיר את המקום, יודע שקשה מאוד לבצע בנקודה ההיא מן פעולה מטומטמת כזו. והנה, עשרות שוטרים נכחו במקום, איש לא נתפס, איש גם לא נפגע (במקום חולפות מכוניות רבות במהירות גבוהה וכשכולן מתפנצ'רות פתאום על גבי כתם שמן – תאונות הן דבר בלתי נמנע). למרות טענת המשטרה שעשרות מכוניות התפנצ'רו במקום, לא הצליחה התקשורת הששה אלי קרב, להביא ולו נהג אחד מאותן מכוניות לשידור.

ריח מוכר עלה באפיהם של ותיקי המאבק בהסכמי אוסלו. רק לפני שבוע פיזרה המשטרה רמזים כאילו חוסמי הכבישים הם שגרמו לתאונת הרכבת. זה מספר חודשים מזהירה "מנהיגות יהודית" בפני פרובוקציות שכאלה וסיפור המסמרים בבוקר יום החסימות נראה בדיוק כפעולה שכזו. תמונת רבין במדי אס אס בידי אבישי רביב צפה ועלתה באוב. האם ביימה המשטרה את סיפור המסמרים, לא ברור, אך מה שכן ברור הוא, שהסיפור השתלב מצויין במקהלת ההסתה הכללית.

הציבור הנאמן עוד לא השתחרר מן הצורך לקחת אחריות על מעשיהם של יחידים בתוכו. בכל ציבור יש גם פושעים והעובדה שאיש שמאל הוציא עין לחייל צה"ל בהפגנה אלימה, לא הכניסה למגננה איש בציבור ההוא. ראיית הציבור הנאמן את עצמו כסקטור האחראי לפשעיהם של יחידים, מעודדת את הפרובוקציות שמתבררות כיעילות מאוד.

אם לסיפור המסמרים קשה למצוא מקבילה מדויקת מימי אוסלו. הרי שסיפור הצעירים במואסי, היה העתק מדוייק של ארגון "אייל". לצעירים שאינם יודעים במה מדובר, נזכיר כי סוכן השב"כ אבישי רביב (ולא רק הוא) הקים ארגוני קש קיצוניים, אסף צעירים חסרי בינה והרשים אותם בכל מיני "אקשן". רביב דאג לטכסי השבעה מול מצלמות הטלויזיה, שעטו על השלל והבאישו בשמחה ובששון את ריחם של נאמני הארץ. במשך יומיים התפתחה לה סאגה דומה להפליא, בתוככי המואסי. צעירים משולהבים סיפקו למצלמות את כל שביקשו.

לינץ' לתפארת מדינת ישראל בוצע כביכול בצעיר מוסלמי שנפצע "אנושות" (ל24 שעות). בקיצור, לקראת חסימות הכבישים ביום רביעי בערב, קיבלנו כל התוספות שנדרשו ללהבות השטנה וההסתה, שהלכו והתרוממו כל אותה עת.

עכשיו הכל היה מוכן לשעה היעודה. משטרת ישראל נפרסה לאורך הכבישים עם הנחיות ברורות להעדיף אלימות על מעצר.לוע הארי ציפה לבואם של אותם המפגינים שיעזו לצאת ולהפגין בסיטואציה שכזו.

הסיכוי לחזור על ההישג הראשון שאף לאפס. המקל המשיך להיסדק.

מערכה חמישית

אין ספק, לנוער הנאמן יש מסירות נפש. הם ידעו בתוך איזו אווירה הם פועלים. לא הייתה להם מנהיגות ברורה. הם ידעו שיחטפו מכות רצח גם משוטרים וגם מאזרחים מוסתים. בכל זאת הם יצאו.

המשטרה (בשלומיאליות רבה) פיזרה שוטרים סמויים בין המפגינים, שניסו לעודדם למעשים קיצוניים. אך לא היה זכר לשום מעשה כזה. בכל מקום בו הייתה הפגנה גלויה, הייתה זו הפגנה פסיבית ועדינה בהרבה מהפגנות ההסתדרות, או הסטודנטים.

על פי כל קנה מידה אובייקטיבי, הייתה זו הפגנה מוצלחת מאוד, היא ריתקה כוחות משטרה עצומים, 160 איש נעצרו בכל רחבי הארץ, מדינה שלמה הייתה מרותקת אל המפגינים במשך 24 שעות. אפילו ויקי כנפו לא זכתה לתשומת לב שכזו. אך בתום היום, חגגה המשטרה את "ניצחונה" והודיעה בשמחה: "שברנו את חוסמי הכבישים".

המקל הונחת, לשוורים נדמה היה שלמדו להסתדר איתו, וחמור מכך, ההסתה הכללית והשנאה שיצרה לנאמני הארץ נתנה לשרון את ההרגשה כי עכשיו בכוחו לנצל את ההזדמנות להכות.

המקל שהורם ב"ניסוי הכלים", אבד. הנאמנים צללו, נדמה היה שהתרסקו.

מערכה שישית

נפלאות דרכי הבורא. אילו היה שרון מסתפק בגירוש תושבי המלון, היה שומר לאורך זמן את המקל בידיו שלו. אך אש השנאה שהצליח להפיח, סיחררה את ראשו וגרמה לו לחשוב כי עכשיו, יוכל סוף סוף לחסום את גוש קטיף לכניסה חופשית. החסימה הזו חיונית לביצוע ההינתקות, והייתה אמורה כבר להתבצע מזמן. רק החשש מיום הפקודה, מנע זאת.

עתה, חשב שרון, כשהנאמנים נכנסו לבונקרים, אחסום את הגוש. כך, בצהרי יום חמישי, בהוראה ישירה של שרון, הוציא אלוף פיקוד הדרום את הצו, וגוש קטיף נחסם. אלא שכאן נכונה לשרון הפתעה. כל אירועי היומיים האחרונים לא הפחיתו במאומה את נכונות הציבור הנאמן לבוא לעזרת אחיו גיבורי גוש קטיף. מועצת יש"ע אומנם התמהמה להחליט על הכרזת יום הפקודה, אך "הבית הלאומי" הבין כי אסור לאבד רגע, והודיע על תחילתו של יום פקודה.

על אף כל המכות שניחתו על המפגינים ביום אתמול, יצאו שוב מפגינים וחסמו צמתים שונים. משפחות החלו להעמיס מזרונים וציוד ביתי, והנחשונים כבר החלו לצאת לכיוון גוש קטיף. יום הפקודה החל להתגלגל. גם מועצת יש"ע הודיעה לבסוף, כי אם צה"ל לא יסיר את החסימות, היא תקרא לרבבות הנאמנים לצאת לגוש קטיף. היוזמה חזרה אל הנאמנים.

המקל שהיה בידי שרון לזמן קצר, נשמט.

מערכה שביעית

ביום חמישי בערב, כבר אפשר היה להבין, כי מרגע שהתברר שלמרות המכות ההסתה והשנאה, הציבור הנאמן מוכן ונכון ליום הפקודה, מוכרח יהיה הבולדוזר (ששום דבר לא עוצר אותו...) לחזור ולפתוח את הגוש. הדבר האחרון ששרון יכול להרשות לעצמו, חודשיים לפני ההתנתקות, הוא מדינה חסומה, ורבבות נאמנים הצובאים על מחסומי המשטרה בכבישי הדרום.

ביום שישי בבוקר, כבר הסבירו בצה"ל, כי כלל לא התכוונו לסגור את הגוש לצמיתות, אלא רק עד לפינוי המלון. עכשיו הם אומרים, ניתן לציבור להיכנס, אך נבדוק רכבים המכניסים מיטלטלין.
התברר, שיום הפקודה, לא זו בלבד שהוא מותיר את שטחי הגירוש פתוחים לרווחה, הוא אף חזק דיו להביא לפתיחת החסימות שכבר בוצעו, וזאת מתוך הסיטואציה הקשה ביותר לציבור הנאמן.

הנאמנים זכו שוב במקל. מי שעיניו בראשו מבין, כי הפעם המקל משמעותי הרבה יותר.

עד כאן ההצגה.

ומה קורה עכשיו?

נכון לרגע זה, שני הצדדים עוד לא הפנימו את משמעות האירועים האחרונים. לשמאל עדיין נדמה שניצח, וזה טוב. הנאמנים, עודם שפופים ומלקקים את פצעיהם.הם אינם מבינים את המטוטלת שהתחוללה בתוך 48 שעות, ואת גודל ההישג שבידם, וגם זה טוב. גאווה היא מתכון לתבוסה.

המערכה הבאה

הסיסמה עכשיו צריכה להיות: הקיץ נופשים בגוש קטיף. כל עוד אזורי הגירוש פתוחים באמת, תהיה זו טעות לחסום כבישים. מאידך, זה הזמן לרדת בהמונים לגוש. לא ירידה לשם התבצרות. לא ירידה לשם התחככות, ירידה בשביל הכיף. קח את המשפחה, קח אוהל, קח אופניים (הגוש שטוח ואפשר לרכב לכל מקום בכיף), קח גיטרה, מצא פיסת חוף או אגם, ונפוש למספר ימים. נמאס לך, חזור הביתה ובוא שוב בעוד שבועיים. המטרה עכשיו היא ליצור נוכחות גוברת והולכת של ציבור שמח ורגוע בגוש קטיף.

עכשיו הזמן לחופשה בגוש קטיף...

אלא שהצבא אינו טיפש. לחסום אינו מעיז, כי אז כל המדינה תיחסם. אז הוא מנסה לפתוח אבל להשאיר חסום. כלומר ניתן להיכנס לגוש, אך ללא מיטלטלין. אין לדבר בסיס חוקי. כל נופש צריך להתעקש ולהיכנס עם ציוד המחנאות שלו. ללא צו סגירה רשמי אין לשום שוטר סמכות למנוע זאת. בלית ברירה יוקמו אוהלי הנופש בסמוך לכניסה לגוש. נכון וראוי שתושבי הגוש יקימו מרכז השכרת או השאלת ציוד מחנאות.

לחסום את הגוש כוחות הגירוש אינם יכולים. לרדת פתע ולהחריבו, קצת קשה בין רגליהם של עשרות אלפי נופשים.

עכשיו הזמן לחופשה חלומית בגוש קטיף.


הבהרה: משה פייגלין מבקש להבהיר שאין לו שום חשד בפרובוקציה או בשיתוף פעולה עם השב"כ כנגד איתמר בן-גביר, ומבקש להתנצל אם בשל מאמר זה היה מי שהבין כך את דבריו.