מתפרעים בסקוטלנד

יום אחד העשירים באו לארץ הקמצנים לדבר על איך לעזור לעניים, וזו לא התחלה של בדיחה על סקוטים אלא החדשות של השבוע.

אורי אליצור , ד' בתמוז תשס"ה

דעות אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה
יום אחד העשירים באו לארץ הקמצנים לדבר על איך לעזור לעניים, וזו לא התחלה של בדיחה על סקוטים אלא החדשות של השבוע.

מנהיגי שמונה המדינות העשירות עושים הפעם את הוועידה שלהם בסקוטלנד, ועל סדר יומם איך לעזור לאפריקה הרעבה, ואיך לבלום את התחממות כדור הארץ. לכאורה הנושאים הכי ירוקים שאפשר, ובכל זאת מסביב לוועידה מתפרעים עשרות אלפי ירוקים ואנרכיסטים ואנטי גלובליסטים וקומוניסטים ופלסטיניסטים, שבאו במיוחד מכל קצווי העולם לשבור חלונות ראווה, לעקור מרצפות ולהתכסח עם שוטרים. למה? מה הם בעצם רוצים?

אלף עיתונאים כבר שאלו אותם ולא קיבלו תשובה של ממש. הם מדקלמים סיסמאות. הם נגד ההפרטה ונגד הגלובליזציה, נגד הכיבוש ונגד השעבוד, והם רוצים שלום עכשיו ושוויון וצדק, ואוזון בלי חורים, ושיתנו לחיות וללווייתנים לשחות. ולכן הם שוברים חלונות והולכים מכות. זה נשמע מטורלל ולא ממוקד, ומוזר במיוחד כי לא מדובר בכמה פרחחים מקומיים שמתפרעים בדרך הביתה מהפאב. גם לא מדובר בעניים שבאים לזעוק לחם עבודה.

אלה אנשים שבאים מכל רחבי העולם, והם משקיעים לא מעט כסף וימי עבודה, ותכנון והתארגנות, תמורת הזכות המרגשת לחטוף מכות, לחסום כבישים ולהתפרע מתחת לחלון של ג'ורג' בוש. מה מניע אותם? מה הם רוצים בעצם? שלא ינסו לעזור לאפריקה? שלא יהיה פיתוח טכנולוגי?

נגד העושר

האנשים האלה לא מוחים נגד העוני אלא מפגינים נגד העושר. הם לא עניים, ולא העוני מטריד אותם, העושר מטריף אותם. במגילת קהלת כתוב: "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל, והשבע לעשיר אינו מניח לו לישון". לפי פשוטו: אל תקנא כל כך בעשירים, אתה ישן בלילה יותר טוב מהם. אבל דרשנים חריפים נוהגים להוציא את הפסוק הזה ממשמעו ולדרוש אותו הפוך על הפוך: שני החלקים, הם אומרים, מדברים על העובד. לא מפריע לעובד אם הוא אוכל הרבה או מעט, הוא ישן טוב כך או כך. מה שמשגע אותו הוא "השבע לעשיר". כשהוא רואה כמה העשיר שבע , הוא לא יכול לישון.

לא חשוב על מה ידונו בוועידת הג'י 8. המיליארדרים האלה מעצבנים בעצם קיומו של הגוף שלהם. ועידת המדינות העשירות. הנפרדות, המסוגרות. קיר של זכוכית מפריד ביניהן לבין העולם. הם מעוררים שנאה גם אם הם מדברים רק על עזרה לאפריקה ושמירה על כדור הארץ. לא משנה כמה תעלה רמת החיים של העניים כתוצאה מהפיתוח המואץ שעושים העשירים, העושר של שכנו מרגיז את העובד יותר מהרעב של עצמו. ואגב, גם במגילת קהלת מדובר ב"עובד", לא בעני המרוד.

יכול להיות שזה ההסבר גם לחידת האחד עשר בספטמבר, ואני לא מתכוון לשאלה השטחית איך הצליחה קבוצה קטנה של טרוריסטים לחבל בלב ליבה של ארצות הברית, אלא לשאלה העמוקה למה. מה הכוח המניע. מה הניע עשרות אנשים אינטליגנטיים משכילים, רציניים, להתרסק עם מטוס ענק לתוך קיר, רק כדי למות יחד עם כמה מאות אמריקנים חפים מכל פשע, רחוקים מכל כיבוש, בלתי קשורים לשום חיכוך עם האיסלם. ויותר מחידת הלמה, מציקה שאלת הלשם מה? האם האנשים האלה האמינו שהם יכולים למוטט את ארצות הברית? להשליט עליה את האיסלם? ואם לא, למה הם היו מוכנים להתאבד, למען מה?

נגד החומות

העוני הוא שאלה נכבדה, ואין ספק שהאנושות צריכה להתגייס למען רעבי אפריקה. אבל הפצצה המתקתקת שמונחת על שולחנן של הג'י 8 איננה העוני, אלא השנאה שמעורר העושר. לא העניים מתרסקים לתוך מגדלי תאומים בחמת זעם דתית, ולא העניים מנפצים חלונות באדינבורו בחמת זעם מטורללת. זו לא הכלכלה טמבל, זו השנאה.

נגד השנאה הזאת מנסה טוני בלייר לגייס תרומות לעניים, ובזה הוא מעבה את קיר הזכוכית שלו, ונגד השנאה הזאת מנסה ישראל השמאלנית לבנות גדר הפרדה, ולהרוס עד היסוד, עד עומק השורשים, את גוש קטיף, כדי שיהיה מטוהר מיהודים, שתהיה הפרדה מוחלטת. אבל ההפרדה היא גרעין השנאה. חומות ההפרדה רק מלבות את השנאה ומגדילות אותה. חומות ההפרדה הן בדיוק מגדלי התאומים הפוגעניים, המזדקרים, המעוררים את הרצון להתרסק לתוכן כדי לרסק אותן.