מסרב לסרב

כמעט כולם מבינים, שאין כל תועלת חיובית, מתוכנית העקירה של ישובי קטיף. ההוזים הגדולים ביותר, לא מנסים הפעם, למכור לנו שוב, את שקרי השלום והשקט.

א. בן שושן , ה' בתמוז תשס"ה

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
המכתב הזה נועד אליך- חייל, קצין, יהודי המשרת את עמו במדים.

כמעט כולם מבינים, שאין כל תועלת חיובית, מתוכנית העקירה של ישובי קטיף. ההוזים הגדולים ביותר, לא מנסים הפעם, למכור לנו שוב, את שקרי השלום והשקט. הדבקות בתוכנית, אין בה היגיון ציבורי או לוגיקה בדוקה. יש בה אך טירוף, וצעידה אל הלא-נודע. ריצת אמוק ליעד בלתי ברור. יעד שאיננו קיים.

בתוך הטירוף הזה, אתה משתלב כחייל. מסכים שהעסק לא יועיל. מסכים שהניהול כושל. מסכים שיצמח מזה אך ורק רע. אך בכל זאת שואל: איך אוכל לסרב פקודה?

חונכתי להקרבה, למסירות, לקבל עול – משמעת צבאית. חונכתי לראות בצבא את פאר ישראל וגאוותו ואת השירות בו, זכות וגם כבוד. חונכתי שבשביל הצבא, שווה וגם כדאי להתאמץ ולשלם מחיר, והיום? לפתע פתאום לסרב? לשמוע פקודה ולא לבצע? להיקרא לשורות ולשבת בבית? למחוק לפתע את הקדושה מן הצבא. ועל מה שחונכתי לומר "קדוש קדוש", למלא פי במים?

אכן, שאלותיך במקומן עומדות. תמיהתך נכונה. והשינוי במחשבה הוא קשה לתפיסה. אבל בכל זאת, שאלה לי אליך, למרות וביחד עם כל מה שאמרת.

איך תוכל שלא לסרב? איך תוכל להגיע לישוב, להיכנס בשער הצהוב המתנועע מעצמו, לעמוד מול הבתים עם הגגות האדומים, להביט אל השמים שמעליך, אל הים שממולך, אל האינסוף... לפרוץ את הדלת ולגרור את הילדים מביתם. לשמוע את הזעקות, הצעקות, הבכיות, ההיסטריה, הכאב, הפחד, הבהלה, לחטוף את הילדים, לגרור אותם עד לאוטובוס, להעלות אותם בכוח עליו ושוב לרדת ממנו. לחזור שנית לשביל, שהילדים רצו בו אינסוף פעמים. לפני שהשביל הזה נסלל, הוא היה דרך חולית .

אז רצו בו הילדים שבגרו. עכשיו תחזור לקחת אותם. זה יהיה קשה יותר. יש להם יותר כוח. אתה תאלץ להשתמש בכלי המלחמה, שקיבלת, ובטכניקות, שלימדו אותך. לבסוף תנצח, בעזרת חבריך. אחד יסחב ראש. שניים רגלים, שניים ידיים. כשהנער מפרפר צועק וצורח מקירות ליבו, על ביתו, על נחלתו, על ילדותו, על אהבתו, על זיכרונותיו, על חלומותיו, על כל חייו... אתם תמשיכו לסחוב.

וכשתצליחו סוף סוף להעלות את העצמות החיות הללו לאוטובוס, תחזור שוב לשביל. את השביל שהנערים הללו שיחקו בו ללא הרף מישהו סלל עבורם. עכשיו תחזרו כדי לקחת אותו. המישהו הזה הגיע אל החולות, כשהיה בגילך אולי מעט מבוגר יותר. מלא כוחות, מלא ביטחון, רענן ומאמין. המישהו הזה, השקיע את כל כוחותיו במקום הזה.

בשתי ידיו, בעשרת אצבעותיו, בזיעת אפו, שניגרה ללא הרף במקום החמים הלוהט, במחשבה אינסופית של פיתוח ובניין. הוא התחיל יש מאין, והפך שממה לגן. הוא לקח הלוואות, שרק אלוקים ידע איך יחזיר, ובנה חממות, שרק ראש יהודי, היה יכול כך לפתח, הוא זרע והצמיח. שיבח ופיתח, לא הייתה שנה בה קפא על שמריו. הוא ילד ילדים ובנה בית. בית אמיתי, יפה, מטופח, עם גינה מושקעת מסביב. שנה אחר שנה הוסיף ושכלל. עם כל ילד התפתחה עוד פינה מתאימה. הבית הותאם בדיוק מפליא לצורכי המשפחה.

המישהו הזה, שערו כבר מלבין. קמטים מכסים את פניו. המישהו הזה צרוב מן השמש, שקפחה ללא הרף על פניו. המישהו הזה כבר התחיל להתאים, את הבית לגידול הנכדים, ואת המישהו הזה, אתה בא עכשיו, מביתו להוציא-במדים. הוא שבור ומרוסק, אין בו עוד כוח. הדמעות מי יוכל להכיל? והיכן הילדים? בוכים הם עכשיו.

מי איתם, כשאתה כאן בפנים? שיער השיבה מתבדר עם הרוח, הבאה פתאום מן הים, והיד המושטת אותו לאסוף, נתפסת בידך החייל. בשארית כוחותיו. כשפניו לבנות. מנסה הוא לפתוח את פיו. וצועק: מי שמך, חייל שכמוך, לבוא את ביתי להחריב? הן אני את הדלת נעלתי. וזהו ביתי בכספי הפרטי. ואתה שודד שכמוך, מי שמך כך לפרוץ אל ביתי? ואתה תמלא הפקודה. ולא תנסה להשיב. בשקט גברי. בתנועה חזקה, תסובב את ידיו אל גבו. ותקרא לעוד שניים שלושה, כי הצלחת לגבור גם עליו.

בעיטות לא יועילו. תתפסוהו מאחור מקדים. וביחד אותו אז תובילו, אל האוטובוס שהתמלא באנשים. החול המדשדש ברגליים, יתרומם ועם הרוח יעוף, ומעט יכנס לעיניים, שלא יוכלו להביט לכאן שוב. הצרחות יעלו לשמיים, אז כדאי שתיקח אטמים. הבובה של הילד, האוטו, הבגד, התמונה מלפני שנים. הספה, המיטה, המקרר, הסיר עם האוכל בפנים. הכל יישאר כאן ככה. יאטם מבחוץ מבפנים.

מרוצה אז תרד מן האוטובוס, הן הצלחת למלא המשימה. את הבית הזה כבר רוקנת הוא מוכן לקליטת עליה. מחמוד, עבד או דרהשה, את הכל הם יקבלו מתנה! ואתה חייל שכמוך רק תחשוב, את מי שרתה משימתך. אז אולי בזיקוק חרטה תביט לנעשה מסביב, ועל החבל תבחין במדים, של הבחור, שגר כאן, עד לפני רגעים. הוא הגיע לחופשה לביתו, געגועיו לא היה יכול להכיל ופשט המדים ותלה אותם. לשימושך או לשימוש ה"שכנים". אכן, המדים שלו על הגובה, ושלך בעמקי אדמה. הגבורה שהפגנת כרגע, היא שייכת לסוג של רשעה וכל מה שעומד אחריה, התנתקות מכל צד של קדושה.