בשנת 1917 חתמה ממשלת הוד מלכותה על הצהרה בלתי מחייבת של הלורד בלפור ללורד רוטשילד, לפיה רואה בריטניה הגדולה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. שלוש שנים מאוחר יותר קיבלה על עצמה המעצמה הבריטית לממש הלכה למעשה את הצהרה זו בהסכמי המנדט שנחתמו במעמד חבר הלאומים בסן רמו בשנת 1920.

הסכם סן רמו שימש בסיס להסכם המנדט של ארץ ישראל שנחתם ב- 1922, ויחד עם הסכם הגבולות הבריטי צרפתי, הפכו אלה למסמכי היסוד של זכויות העם היהודי במשפט הבינלאומי. מאוחר יותר כונתה ממשלת בריטניה "ממשלת הספר הלבן", בשל הוראות החקיקה עוקפות המנדט שהיא הוציאה בשלושים שנות שלטונה בארץ, כולם לטובת הערבים, ובתואם לאינטרסים הבריטיים במזרח התיכון.

פעולותיה של ממשלת הספר הלבן היו בניגוד גמור להתחייבויות הברורות שנטלה בריטניה על עצמה, לאפשר בתקופת המעבר התיישבות צפופה של היהודים בארץ ישראל, על מנת שבבוא היום יוכלו לקבל על עצמם את הריבונות על הארץ. ממשלת הספר הלבן התנכרה במפגיע להתחייבותה המהותית הזו, ואף מסרה 75 אחוזים שמשטחי הבית הלאומי היהודי לאמיר עבדאללה מסעודיה, "כמחווה" לשליט הבובה ההאשמי, שסייע להם במרד הערבי נגד תורכיה. בריטניה עשתה מעשים מחפירים לעמנו, ומנעה בכוח עליית פליטים יהודים שנמלטו מידם של הנאצים ערב "מלחמת העולם השנייה" במהלך השואה ולאחריה.

חרף מדיניות זו למניעת עלייה יהודית, שלוו בגזירות קשות על רכישת קרקעות והתיישבות באזורים השונים של הארץ, ממשלת הספר הלבן לא העזה מעולם לעשות מה שעושה היום ממשלה יהודית ריבונית במולדתה: לעקור ישובים יהודיים ולמסור את הריבונות על שטחים המטוהרים אתנית מיהודים ליד אויביה הערבים. טיהור אתני זה למרבה האיוולת, נעשה בלא הסכם וללא תמורה מדינית כלשהי.

רבות דובר על משמעות חוק ההתנתקות "פינוי-פיצוי" שאושר בממשלה, נחקק בכנסת וזכה לגושפנקה רשמית של עשרת שופטי בית המשפט העליון. הנימוקים לפסיקת בג"ץ בדבר "התפיסה הלוחמתית" של שטחי ארץ ישראל בלא הבדל, יחד עם הקביעה שתפיסה זו, קרי אחזקת שטח-כבוש היא "זמנית בלבד", שמטו את הקרקע מכל טענה לזכויות הריבונות של העם היהודי על הארץ.

מה שממשלת הספר הלבן הבריטית לא העזה לעשות ליהודים, ממשלת הזדון של אריאל שרון עושה בלא מחשבה, בלא מצפון ובלא תבונה. מדי יום אנו מתבשרים על מעשי איוולת נוספים הנעשים כדי לאפשר את הבריחה המבישה ואת הגירוש של רבבת יהודים מבתיהם. אחד מאלה הוא הכנסת צבא האויב המצרי, 57 שנים לאחר שכבש את הרצועה בשנת 1948.

אלפי חיילי צה"ל נפלו בקרבות מול צבא מצרים ב- 1948, 1956 וב"מלחמת יום הכיפורים" ,1973 – ומותם מסתבר היה לשווא. זאת ועוד כתמורה "למחווה המצרית לקבל על עצמה להגן על מישראל בציר פילדלפי" הסכימה ממשלת ישראל לבטל את פירוז סיני כולו – יסוד היסודות של הסכם הנסיגה של ישראל מכל סיני, שבעקבותיו נחתם הסכם השלום עם מצרים. אך בכך לא תמו מעשיה הבזויים והמופקרים של ממשלת שרון כלפי ביטחון בני עמה: עוד נתבשרנו כי ממשלת הבובות הזו הרכינה את ראשה אל מול התכתיב של קונדוליסה רייס והנשיא בוש, והסכימה להכניס לקוורטט המפקח על "מפת-הדרכים" גם את מצרים וסעודיה.

שתי מדינות אויב אלה יפקחו מעתה על יישום "חזון" הנשיא בוש להקמת מדינה פלשתינאית על חורבותיה של ישראל. ואם לא די בכל אלה, המשטר המתפורר הזה הסכים לקבל תכתיב אמריקני וערבי נוסף שמחזיר את ארץ ישראל 57 שנים אחורה לשלטון המנדט הבריטי על הארץ: מעברי הגבול בין מצרים לארץ ישראל ברפיח ובכרם שלום יהיו לאחר הנסיגה תחת פיקוח של נציגים מהאיחוד האירופי, ולישראל לא תהיה שליטה על כל מי ועל כל מה שייכנס לרצועה.

למי שלא מבין, זהו בדיוק המתווה המדיני של יוסי ביילין ביוזמת ג'נבה! כוח בינלאומי יבנאם את הסכסוך בשטחים ששחררה ישראל ב- 1967 ומעבר להם מחכים שטחי תוכנית החלוקה! איוולת זו הפכה לאסון מדיני במיוחד לאחר ששר הביטחון מופז הודיע שישראל תאפשר להקים בעזה נמל ימי ולפתוח מחדש את שדה התעופה בדהנייה.

ומה עשו טיפשי חלם בתקנתם? המצרים לא יצטרכו מעתה אפילו לטרוח כדי למנוע חפירת מנהרות בגבול עם הרצועה, משום שמעתה תוכל מדינת החמאס והחיזבאללה ברצועה להכניס נשק ומחבלים היישר מנמל עזה מול נצרים החרבה חלילה, או ממעברי הגבול האוויריים והיבשתיים שבפיקוח אירופי. במעשה זה חתמה ישראל על כתב ההתאבדות והוויתור על זכויותיה המשפטיות על ארץ ישראל כולה לעתיד לבוא בקרוב, והריבונות החלוטה של החמאס על עזה תשמש תקדים לכל שטח ושטח על פי האמור באמנה הפלשתינאית.

האלימות והקשיחות הנחרצות נגד מתנגדי הגירוש, הסגר שהוטל על חבל קטיף, ומנגד חוסר תגובותיה של ממשלת ישראל להתקפה הרצחנית המתנהלת נגד אזרחיה, מוכיחים כי את ממשלת הספר הלבן החליפה גרועה ממנה כמה מונים: ממשלת הדגל הלבן של אריאל שרון. ממשלה זו, הנוראה, המושחתת והמופקרת מכל מה שידענו בעת החדשה, נוהגת בעמה אף גרוע ממעשי הנבלה של אחאב ואיזבל. אם הראשונים רצחו וירשו השניים רוצחים ומורישים את נחלת הנרצחים למרצחי בני עמם.

היום יא' בתמוז התשס"ה, 18 ביולי 2005 הוא מהימים הגורליים לקיומו של עם ישראל. אני חש את הקרקע רועדת מתחת לרגלנו, והלבה הרותחת מאיימת לפרוץ החוצה ולמוטט עלינו את יסודות הבית הלאומי. אני חש את חרדת היציאה לקרב האופפת את כולנו ערב המערכה הגורלית. בעל כורחנו נזרקנו אל המערכה הזו בידי בני עמנו, שלא ראו בנו שותפים שווי זכויות בקביעת גורל העם והארץ. שנאת חינם הובילה אותנו היום לקרע הנורא.

לאויבי הציונות מקרב השמאל, יש מפת דרכים משלהם "ביום שאחרי". לאחר מסירת לב הארץ לאויב, בכוונתם להקים עלינו את "מדינת כל אזרחיה" קרי מדינה דו לאומית, בנוסף למדינה הפלשתינית ממזרח לירדן והשנייה ממערב לו. ביום שאחרי, והוא לא רחוק, חובתנו המוסרית והמעשית כמחנה הלאומי של עם ישראל בארץ ישראל, להציב מול חזון החורבן של השמאל את חזון הרפובליקה היהודית השנייה של העם היהודי.

כדי להחזיר עטרה ליושנה, דתיים, חילוניים וחרדים, עולים וותיקים יוצאים להצלת העם והארץ מידי ממשלת שרון. הכתום הוא קו המגן של דגל ישראל, כחול-לבן אותו מתכוננים אנשי השמאל להמיר בכחול ירוק של המדינה הדו-לאומית שלהם. יהיו אשר יהיו תוצאות הקרב, המאבק לא ייתם ביום שאחרי, אלא יתגבר ביתר שאת על מנת שנוכל לשקם את העם והארץ מהחורבן החברתי, הלאומי המדיני והצבאי שהמיטה עלינו ממשלתו של אריאל שרון. על כל אחד מאיתנו לשאת תפילה בליבו לאל עליון שייטיב עם עמו וימנע שפיכות דמים. עם תובנה ואמונה אלה עלינו לצאת היום למאבק הגורלי ובל ייעדר איש.