יהודי מול יהודי

גדלתי על סיפורי "מלחמת העולם הראשונה". אבי ז"ל היה חייל סדיר בצבאו של פרנץ יוסף מלך אוסטרו-הונגריה, הצד הלא צודק במאבק, הצד שגרם לאש לפרוץ.

רחל סילבצקי , י"ג בתמוז תשס"ה

רחל סילבצקי
רחל סילבצקי
צילום: ערוץ 7
גדלתי על סיפורי "מלחמת העולם הראשונה". אבי ז"ל היה חייל סדיר בצבאו של פרנץ יוסף מלך אוסטרו-הונגריה, הצד הלא צודק במאבק, הצד שגרם לאש לפרוץ. אבל אבי ז"ל, החייל הפשוט שנלקח מהעיירה שלו לקרב, לא ראה את עצמו כמי שמשרת את כוחות החושך, אלא היה מלא נאמנות והערצה למלך פרנץ יוסף, איש נבון שלפי דברי אבא ז"ל, היה טוב ליהודים.

הרבה יהודים בגיל גיוס חוייבו להילחם בשביל המלך פרנץ יוסף, אבל הרבה יהודים גם שרתו בצד השני בצבאות בריטניה וצרפת. ואני, בת הזקונים, שגדלה בניו יורק על ההיסטוריה של ארצות הברית, למדתי בבית ספר שבמלחמה זו היה צד צודק לפי אמות מוסר אוניברסאליות והוא לא היה אוסטרו הונגריה. לא הספיק לי לדעת שהמלך היה טוב ליהודים, אני הזדהיתי עם ארצות הדמוקרטיה וזכויות האדם.

החיילים בצבא המזרח אירופאי ידעו שבתוך הצבאות הערוכים מולם ישנם יהודים. קרובים של היהודים האוסטרו הונגרים שהיגרו לארצות המערב כדי למצוא חופש ופרנסה שמרו על קשר עם משפחותיהם וגם הם ידעו שמולם ניצבים חיילים יהודים. המלחמה הזו הייתה האחרונה לפני הקמת חילות אוויר והיא התנהלה בתחילה בצורה מוזרה כאשר שני הצדדים ישבו במחילות בשני צידי הקו שקיבל את השם "קו מגינוט" במרחק לא גדול בין שני הצדדים, ירו בלילות אחד על השני וניסו לגרום לאבידות, כל אחד בצד של השני.

אבא סיפר שכשהגיעה פקודה לירות, היו היהודים מבין החיילים בצד שקיבל את הפקודה צועקים "שמע ישראל" בקולי קולות, כשהגויים חושבים שזו איזו תפילה להצלחה. אם היה מענה דומה מהצד השני, החיילים היהודים דאגו להטות קצת את כיוון הקנה של הרובים שלהם והכדורים לא הגיעו ליעדם. כך זה היה, אמר אבא ז"ל, ואני קצת גיחכתי לגבי המהימנות מה שנראה לי אז צ'יזבט יפה, אבל הפנמתי את העיקרון. היום הסיפור הזה מתועד בספרי מחקר היסטורי.

כי יהודי אינו נלחם ביהודי. פשיטא. הם לא סרבו, הם פשוט לא ביצעו.

אבא ז"ל לא ראה צורך להתנצל או לנסות להסביר לי איך הפר פקודה של המלך שאהב. זה היה ברור שיהודי, גם אם הוא אזרח נאמן למדינתו ולובש את מדיה, נאמן יותר לאחיו מאשר לפקודות מדינתו.
המצפון שלו לא נתן לו לעשות דבר הנוגד את עקרונותיו, והניצוץ היהודי, ה"פינטעלע איד", ביטוי באידיש שפירושו המילולי "הנקודה היהודית" וכוונתו הכרה יהודית הקיימת בתת מודע של כל יהודי, המשותף ליהודים דתיים ויהודים חילוניים, גרם לכולם להתנהג באותה צורה.

היהודים הגיבורים עלומי השם שנלחמו עם אבא ז"ל היו צריכים לפחד ממפקדי פרנץ יוסף, היהודים בצד השני היו צריכים להזדהות עם מדינותיהם הדמוקרטיות ולבצע פקודות מול האויב בלי לחשוב מי הוא. אבל הם עשו את מה שסיפר אבא ז"ל והם לא ראו בזה בעיה. הם הסתכנו בגזר דין מוות של בית דין שדה, במלוא מובן של המילה. אולי פרנץ יוסף היה טוב ליהודים, אבל המפקדים שלו לא היו נגועים בכך והיו אנטישמיים גמורים.

אין לי ספק שאבא ז"ל, ציוני בעמקי נפשו ובמעשיו ששתיים מבנותיו עלו ארצה ועשרות מנכדיו וניניו גרים ביש"ע, שמנגינת לימוד גמרא שלו לפני שהלך לעבודה העירה אותי כל יום בארבע לפנות בוקר בשנות נעורי, לא היה מסוגל לגרש יהודי אחר מביתו. הוא וחבריו היהודים לנשק לא היו עושים זאת, לא בשביל פרנץ יוסף, לא בשביל בוש ולא בשביל שרון. הם לא ירו כשהיהודי היה בצד של האויב המוצהר, על אחת כמה וכמה כשבנו איתם מדינה לאחר אלפיים שנות גלות ונלחמו איתם בעוז במשימה שלשמה החיילים בצה"ל התגייסו, המלחמות הבלתי פוסקות נגד מי שרוצה לכלותנו.

אבא לא היה יכול לדמיין את הסקור התקשורתי מלא השנאה שאנו רואים כל ערב, את הסדרה של חיים יבין, את בנות ה12 בכלא, את האכזריות של השוטרים שתועדה על ידי צלם ערוץ שבע. אם היה איתנו היום, אני מניחה שהוא לא היה יכול להתמודד עם זה.

הסיפור שלו חוזר אלי כשאני חווה את תקופת ההתנתקות הסתמית והאווילית, ולדקות ספורות מנקרת במוחי מחשבה קשה. הייתכן שבחו"ל, לפני קום מדינת ישראל, היה יותר חיבור בין יהודים? חיבור באשר הם יהודים, בלי שאלות, בלי היכרות אישית, בלי קשר להשתייכות פוליטית, בלי סיזון ואלטלנה, רק "אחינו כל בית ישראל"? במצבים כגון אלו שהיו ב"מלחמת עולם הראשונה", יהודי ראה את עצמו ניצב מול יהודי למרות שהיה אזרח נאמן למשטר הניצב מול אזרח הנאמן למשטר אחר.

אך ברוך ה', הסיפור הזה חוזר אלי גם כשאני רואה חיילים וקצינים שאינם יכולים לבצע פקודה לחסום את חבל עזה ומתחבקים עם המפגינים, כשאנו עדים לקצינים חילוניים המחזירים דרגות במחאה על "תוכנית ההתנתקות".

הגל הכתום השוטף את המדינה מעורר בי תקווה. אני רואה את הבריאות הנפשית הטבעית והעממית, איך שהיא מעוררת גל של רגשות שיוצאים מהתת מודע היהודי, מה"ניצוץ" וה"פינטעלע איד" ששרדו את כל הדורות.

תנוח על משכבך בשלום, אבא יקר, הניצוץ עדיין נמצא בתוכנו, יהודי אינו מגרש יהודי.



כותבת המאמר היא מנהלת "כפר הנוער הדתי" שבכפר חסידים, ויו"ר אמונה ישראל לשעבר.