באופן משונה מצאתי את עצמי מסכים עם אחיי הטועים מהשמאל הקיצוני בעניין המלחמה על אופייה היהודי של מדינת ישראל. אלא, שלדעתי, הערבים אינם הבעיה, וממילא בריחה מחלקי ארץ ישראל אינו הפתרון. כמו כן, הפתרון לבעיה הדמוגרפית אינו בבניית משפחות בנות שני ילדים וכלב.

המלחמה האמיתית על אופייה של מדינת ישראל לא החלה עם קבלת החלטת הגירוש מחבל קטיף ולא
תגמר בין אם, חס וחלילה, תמומש גזרת הטרנספר ובין אם לא. המלחמה האמיתית תתרחש בשדה החינוך, ומלחמה זו בנויה ממערכות רבות ומתמשכות.

מנקודת מבט זו זכינו השבוע להצלחה בלתי רגילה באחת המערכות היותר חשובות. האירועים בכפר
מימון הגם שלא הביאו לפריצת המחסום, כצפוי, היו "סידרת חינוך" שכמוה איני זוכר מזה זמן רב.

הילדים שלנו שבוודאי על כתפיהם תוטל המשימה להמשך ה"מלחמה" על דמותה היהודי של מדינת
ישראל, זכו השבוע לחוויה חינוכית עצומה. ערך "הכנסת אורחים" של תושבי כפר מימון המחישו לנו את פירושו של המונח "אוהלו של אברהם אבינו".

כשראיתי כיצד "התנחלו" משפחות שלמות על דשא ביתם של תושבי הכפר, כיצד נפתחו הדלתות במאור פנים, ראיתי בעיני רוחי את יריעות אוהלו של אברהם אבינו פרוסות מעל ראשי תושבי הכפר. המושג "שלי- שלך" הומחש לנגד עינינו.

תושבי כפר מימון, תודה מכל הלב על השיעור הגדול. תמהני אם גם על מדשאות ביתם של תושבי כפר שמריהו, למשל, היה אפשר לחזות בתופעה דומה?! ובשולי הדברים האלו, למרות הבתים הפתוחים והציוד האישי המפוזר בשטח לא דיווחו על מעשה גניבה, והשחתת רכוש ככה סתם.

ערך של דביקות ומסירות נפש ואהבת ישראל הומחש לנגד עינינו, כשעשרות אלפי אנשים זרמו לכפר מימון בדרכים לא דרכים, ובשעות לא שעות. לא נאלצו להביא זמרים ובדרנים על מנת למשוך את הקהל העצום. אפילו סמים, קשים או רכים לא היוו מקור משיכה לנוער הנפלא, רק אהבת ישראל וארץ ישראל נטו.

שלושה ימים של מציאות בתנאים קשים מאוד לא גרמו למריבות. למרות דיווחי התקשורת המגמתיים הרי שהיחס לחיילים ולשוטרים שהטילו את המצור הכפוי על כפר מימון היה שיעור מאלף באהבת ישראל לשמה.

כך, אני רואה את אופיה ודמותה של מדינת ישראל בה כדאי, טוב וראוי לחיות ולאו דווקא בהענקת "דמוקרטיה" לאוייבי עמנו. במערכה זו, אפשר לומר בפה מלא ובלב גדוש בגאווה, ניצחנו אפילו את עצמנו.

נישא תפילה שבזכות אהבת ישראל זו, ננצח גם בקרב העכשווי, ביטול גזירת הגירוש.

תודה, תודה ל-כ-ו-ל-ם.