חיילים בפיקוד ישיר

את הנחשול המדהים שהחל לזרום לכיוון גוש קטיף, ניתן היה לעצור רק באמצעות מכונות ירייה. לא הגדר של כפר מימון, ולא כמה עשרות החיילים המותשים שעמדו מול ראש הטור הענק, היו יכולים לחסום את דרכם של הצועדים.

משה פייגלין , י"ז בתמוז תשס"ה

ח"כ משה פייגלין
ח"כ משה פייגלין
צילום: פלאש 90
את הנחשול המדהים שהחל לזרום לכיוון גוש קטיף, ניתן היה לעצור רק באמצעות מכונות ירייה. לא הגדר של כפר מימון, ולא כמה עשרות החיילים המותשים שעמדו מול ראש הטור הענק, היו יכולים לחסום את דרכם של הצועדים. המצעד האדיר הזה יכול היה להגיע בתוך כמה שעות לתוככי גוש קטיף ולהכריע את "תוכנית ההתנתקות".

מועצת יש"ע וראשי הציונות הדתית התגלו בשלושת הימים האחרונים במלוא עוצמתם מחד, ובמלוא מערומיהם מאידך. הם הצליחו לרכז עוצמה אדירה של הציבור הערכי והנחוש ביותר במדינה. הם הצליחו לטפל בצרכים מנהלתיים מורכבים בתוך מציאות משתנה, הם הצליחו לגבש עוצמה עממית שכל מנהיגי ציבורים אחרים בישראל יכולים רק לחלום עליה.

אך כשהגיע העת להוציא אל הפועל את הפוטנציאל העצום שהתרכז בכפר מימון, התברר שמנהיגי הציונות הדתית פשוט אינם מסוגלים לעשות זאת.

מי שהיה נוכח בין הרבבות שנעו בדבוקה אחת כראש חץ עוצמתי, חווה חוויה של פעם בחיים. איש מהצועדים לא העלה בדעתו שהגל הזה ייעצר מרצונו החופשי אחרי כמה מאות מטרים. אך כשהגיע נהר האדם הקדוש הזה אל גדרות כפר מימון התגלתה כל שדרת הנהגת הציונות הדתית במלוא חולשתה. לא הגדרות עצרו אותם, גם לא מעט השוטרים והחיילים שנכחו באותו רגע מול נהר האדם. מה שעצר אותם הוא התודעה העובדתית הישנה. מה שעצר אותם הוא התחושה שכדי להיות ישראלים, להיות שייכים, להיות לגיטימיים, הם צריכים את אישורה של ההנהגה הציונית החילונית הישנה.

הם צריכים את אישור השמאל, את אישור התקשורת, את אישור הצבא, את אישור המשטרה, את אישור מערכת המשפט, ובקיצור, את אישור אדוני הארץ. "אנו עומדים פה", הסביר בנצי ליברמן לצועדים הנדהמים, " וממתינים לבואם של הרמטכ"ל והמפכ"ל שאיתם ננהל משא ומתן". "לא לגעת בגדר", הסביר אפי איתם, "תראו כמה שאתם ממושמעים, 30 שנה בצבא לא ראיתי יחידה ממושמעת כמותכם".

הרמטכ"ל והמפכ"ל לא באו. הם לא היו צריכים לבוא. עבד שלא השתחרר מן הסורגים שבליבו, לעולם לא יוכל באמת לעבור על צו אדונו.

אל לנו לבוא בטענות אל מועצת יש"ע. היא באמת ובתמים עשתה את המקסימום שהייתה יכולה. ומה שהייתה יכולה, עשתה על הצד הטוב ביותר האפשרי.

בזכות מועצת יש"ע, התבררה בכפר מימון עובדה אחת פשוטה. למגרשים אין שום יכולת התמודדות אמיתית מול הציבור האמוני הגדול והנחוש כשזה מתחיל לפעול. כל לובשי המדים בישראל: כחולים וירוקים, טייסים וחובלים, רוכזו מול גדרות הכפר.

אין טעם לנסות ולהקים הנהגה חלופית שתקים שוב מבצע לוגיסטי מפואר כזה או אחר. כל הנהגה שכזו תיעצר מיד וכל שתוכל לעשות הוא לנוח על זרי דפנה במעשיהו. לציבור האמוני לא נותרה ברירה אחרת וכל אדם יאלץ להפוך לראש גדול. כל איש ואישה מוצאים עצמם בימים אלה גנרלים.

אין לצבא ולמשטרה שום יכולת לבצע מרדפים רגליים אחרי אלפי נאמנים הצועדים רגלית בדרכים ובשדות אל הגוש. אם המתנחלים בבית אל ובשילה, אם הנאמנים ברעננה וברחובות, יתארגנו בקבוצות קטנות ופשוט יצעדו בכל דרך לגוש, לא תהיה התנתקות. גם מי שלא יגיע ליעדו ירתק אליו את כל לובשי המדים בישראל. צפוי שככול שיקרב היום בו מתוכנן הגירוש, יצאו עוד ועוד יהודים נאמנים לדרך. צפוי כי בשלב ההוא יתחדשו שוב חסימות הכבישים. אין לכוחות הגירוש שום יכולת התמודדות מול תופעה עממית וספונטנית שכזו. וגירוש לא יהיה.

שלושה ימים הסבירו הנצורים בכפר מימון לחיילים שסביבם, כי עליהם לסרב פקודה. לציבור האמוני יש כבר את "הכפירה בכפירה". דומה כאילו בורא עולם ציפה לפרומיל של כפירה בכפירה מצד מנהיגיו. המליכו אותי עליכם במקום את חיים יבין.

השאלה הנשאלת עכשיו היא האם הציבור האמוני, ימליך עליו את אלוקי ישראל למרות מנהיגיו ולמרות חלק מרבניו? השאלה היא, האם היהודי הנאמן והפשוט יכפור בכפירה בעצמו? והאם יחליט היהודי להיות חייל בפיקודו הישיר של המלך, ולהתחיל לצעוד?