ברכת הסרבנות

ישנן כיום שתי קבוצות המגנות את תופעת הסרבנות. לקבוצה האחת משתייכים ראשי הצבא ובעיקר הפוליטיקאים מהשמאל. קבוצה זו איננה רלוונטית לויכוח האמיתי.

ד"ר אריה בכרך , כ"ד בתמוז תשס"ה

ד"ר אריה בכרך
ד"ר אריה בכרך
באדיבות המשפחה
ישנן כיום שתי קבוצות המגנות את תופעת הסרבנות. לקבוצה האחת משתייכים ראשי הצבא ובעיקר הפוליטיקאים מהשמאל. קבוצה זו איננה רלוונטית לויכוח האמיתי. הסרבנות במשמעותה האידיאולוגית איננה מעניינת אותה כלל. התנגדותם לסרבנות הינה מניפולציה פוליטית בלבד. אלו שמרו על שתיקה בעת שעמוס עוז הטיף לסרבנות פעילה, או בלשונו: "נשכב לפני גלגלי הנגמשי"ם", "נפוצץ גשרים" וכו'. ביטויים בעלי אופי של המרדה יותר מאשר הטפה לסרבנות.

הם מילאו ועדיין ממלאים פיהם מים באשר לתנועת "אומץ לסרב", לטייסים וחבריהם. לקבוצה זו משתייכים גם היועץ המשפטי לממשלה, לשעבר, מר בן יאיר ומני מזוז היועץ הנוכחי. זה האחרון גילה יחס של "כבוד והבנה" לסרבנים מהשמאל בהרצאתו בכנס עורכי הדין באילת. כך, זעקתם נשמעת יותר כזעקת השבר של הקוזאק הנגזל מאשר חרדה כנה לתוצאות הסרבנות.

הקבוצה השנייה הם אנשים אידיאולוגיים אמיתיים חניכי אסכולת ה"ממלכתיות" מבית מדרשו של הרב קוק זצ"ל. אלו אכן מאמינים בתום לב ואולי בתמימות בנזקים שסרבנות עלולה להמיט על מדינת ישראל. כך, נשמע מפיהם קריאות כמו "חורבן בית שלישי", "הרס הצבא" "שבירת כלים, וכו'.

לדעתי, באופן פרדוקסאלי, הסרבנות יותר משתביא נזקים טומנת בחובה ברכה רבה. בטרם נבחן את היבטי הסרבנות ברצוני לקבוע: בית שלישי לא נהרס כל כך מהר. שום כלים לא ישברו, סכרים לא יפרצו והצבא יבנה, ויבנה טוב יותר בעקבות הסרבנות. ולגופם של דברים, בהנחה שסרבנות המונית תביא לכך שצה"ל לא יוכל לממש את גזירת הגירוש, יבהיר הדבר שאכן צה"ל אינו בנוי להכריע בסוגיות פוליטיות, אזרחיות השנויות במחלוקת, ולמעשה, אינו ראוי שיעשה כן.

שלא כמו הויכוח בעניין מלחמת יש ברירה או אין ברירה, שגררו בעבר תופעות סרבנות קשות (עמרם מצנע, אלי גבע) שהיא אכן סוגיה ביטחונית טהורה וצריכה להיות מוכרעת על ידי ממשלה נבחרת, הרי שלפקודת הגירוש אופי אזרחי פוליטי מובהק.

כתוצאה מהסרבנות יערך בהכרח דיון נוקב ורציני בדבר ייעודו האמיתי של צה"ל. כך תמנע גם בעתיד יכולתו של שליט זה או אחר להשתמש בצבא למימוש מאווים פוליטיים, ממש כפי שלא יעלה על הדעת לערב את הצבא בשבירת שביתות. מדיון זה יצא צה"ל בריא יותר כשמטרותיו ויעודו מוגדרים היטב.

גם "כישלון" הצבא במילוי משימת הגירוש אינה מעידה על אזלת יד של צה"ל.

אגב, הצהרה חמורה יותר של ראשי צה"ל ש"אין פיתרון צבאי לטרור" לא נחשבה משום מה לכישלון צבאי. האם רק "כישלון" צה"ל במלחמתו ביהודים נקרא "אזלת יד".

מלחמות ביהודים אינו ייעודו של צהל וממילא חוסר יכולתו להכריע "מלחמה" זו אינו כישלון ולכן שום נזק לא יגרם לצבא.

ברכה נוספת טמונה ב"הצלחת" הסרבנות. עד היום התנהל צה"ל בפן האידיאולוגי בעיקר על פי משנתם של אנשי השמאל. הקוד האתי של צה"ל נוסח וגובש על ידי "כוהני המוסר", כמו פרופ' אסא כשר, ועוצב על ידי קצינים, כמו עמרם מצנע. לכן לא פלא שמושגים כמו "אהבת מולדת", "מסירות נפש עבור המולדת" ו"מיגור האויב" לא מצאו את מקומם הראוי בקוד האתי.

לעומת זאת קודש, למשל, ביטוי מגונה וחסר משמעות כמו "טוהר הנשק", לגבי נשק לא שייכים המושגים טומאה וטהרה, אלא שימוש ראוי ושאינו ראוי. מצד שני יש בכוחו של ביטוי זה להביא לנהלים נפסקים כמו הימנעות מהפגזת בית בו שוכנים מחבלים ומשפחותיהם, במחיר חיי חיילינו ומשפחותיהם.

עתה, בעקבות ליבון אופיו ויעודו של צה"ל מחדש, ינוסח מחדש גם הקוד האתי תוך שיתוף אנשי מוסר יהודי הגורס "הבא להרגך השכם להורגו", ולנגד עיניהם של מנסחי הקוד האתי, יהיה שמירת חיי חייליו גם במחיר חיי האויב, ולא חלילה להיפך כנהוג עתה. כך גם חלקנו היחסי בבתי העלמין הצבאי יבוא לידי ביטוי בעיצוב דמותו של צה"ל.

באבחנה נוספת ניתן לחלק את הסרבנות לשלוש קבוצות. האחת מבית מדרשם של עמוס עוז ויוסי שריד שהיא כאמור המרדה ולא סרבנות. בקבוצה השנייה סרבנים אמיתיים המסרבים למלא פקודה מבצעית נגד אויב, כמו אלי גבע הטייסים ותומכיהם. הקבוצה השלישית היא הסרבנות להשתתף בגירוש יהודים. זו למעשה איננה כלל סרבנות, אלא אי הסכמה לערב את הצבא בפוליטיקה, שהרי גם תומכי הגירוש מודים ששום רווח ביטחוני לא יהיה מהגירוש.

לכן, יש בהחלט מקום לעודד ולהטיף לחיילים לא לשתף פעולה עם תהליך הפוליטיזציה של צה"ל הנכפה על ידי שרון ועושי דברו.

לבסוף עוד יתברר שברכת הסרבנות רבה מקללתה.