הציביליזציה היהודית

הנה עוד ליברל ואינטלקטואל גדול שהתבטא בצורה יפה ובלשון נקייה בשעה שהסביר כיצד הציביליזציה של הישראלים החדשים רואה את הציביליזציה של היהודים הישנים.

ד"ר רעיה אפשטיין , כ"ו בתמוז תשס"ה

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
הנה עוד ליברל ואינטלקטואל גדול שהתבטא בצורה יפה ובלשון נקייה בשעה שהסביר כיצד הציביליזציה של הישראלים החדשים רואה את הציביליזציה של היהודים הישנים: "אילולא האנשים האלו היו מזוקנים ועם כיפות, היה ליבו של כל צופה, יוצא אליהם" (כתבה בערוץ 7)

והנה שוטרי הציביליזציה של הישראלים החדשים עומדים משולבי ידים על מנת למנוע את עצם האפשרות שציביליזציה של היהודים הישנים תפרוץ את חומות הגטו. (כתבה במעריב)

והנה ציביליזציה של הישראלים החדשים כבר מנפיקה לרכבים של עובדיה מדבקות גדולות ממוספרות עם טלאי צהוב (כתבה בקטיף נט)

אבל אנחנו בשלנו. ממשיכים להתחבק עם שומרי הגטו ולהתנצל מפניהם על האלימות שאנו מפעילים. ממשיכים להתווכח בינינו לבין עצמנו, האם מותר לנו להתנגד למהלכי הציביליזציה של הישראלים החדשים, האם מותר לנו לסרב לפקודת גירוש הציביליזציה של היהודים הישנים מארצם.

והאינטלקטואל הגדול מטעם ציביליזציה של הישראלים החדשים מבין היטב מה באמת קורה כאן: "כמי שתומך במהלך של עקירת התנחלויות באופן חד משמעי, חייבים להבין שמרימים יד על ציביליזציה שלמה ושאנשים אלה מרגישים תחושות איומות ונוראות כתוצאה מכך".

הוא גם יודע מהי הסכנה האמיתית שיכולה לבוא מצד הציביליזציה של היהודים הישנים שיש בה כדי לסכל את תוכנית הציביליזציה של הישראלים החדשים: "פה אני רואה את הצרה הגדולה באמת. האיום הגדול ביותר שגלום בחודשים הקרובים, אינו אלימות אלא סירוב".

אבל אנחנו ממשיכים ושואלים את עצמנו: איך אפשר לחלוק? איך אפשר להתנגד לצה"ל שלנו? הרי צה"ל הוא צבא העם. אסור לפגוע בצבא העם דרך סירוב פקודה – צה"ל הוא צבא קדוש. צה"ל הוא העם, עם ישראל. הוא אחדות העם, אחדות עם ישראל. הוא אנחנו.

האומנם?

צבא הוא זרוע המדינה ושייך למדינה. והמדינה אינה יכולה להיות אנחנו. מדינה דמוקרטית היא כלי בידי אזרחיה – כלי הקיים להבטחת חייהם וזכויותיהם הבסיסיות, הגנה עליהם מאויב חיצוני, הבטחת שלום פנימי ביניהם. במדינה טוטליטרית, לעומת זאת, האזרחים הם כלי בידי המדינה. היא מעצבת את דעתם לפי רצונה, היא רשאית לעשות בהם ככל העולה על רוחם החולנית של העריצים העומדים בראשה.

ואנחנו עדיין מתווכחים, האם מותר לנו לחלוק על דרכי מדינתנו, האם מותר לנו להתנגד לצבא בשעה שיבוא לגרשנו מבתינו. ואלה מאתנו אשר בכל-זאת סבורים כי יש לסרב לפקודת הגירוש, מחפשים אחרי תקדימים לדבר בתולדות האומות והמדינות הלא יהודיות ושוכחים משום מה שדווקא בין היהודים היו תמיד אלה שסירבו להתנתק משרשרת הדורות, סרבו להיכנע לציביליזציות החדשות שבאו להחליף את הציביליזציה של היהודים הישנים. אנו משום מה שוכחים שמזה, בעצם, החל העם היהודי להתקיים. בזה, בעצם, היתה ראשיתו, הולדתו, תחילתו.

בשעה שקם אחד והחליט להיות "אני", והחליט להפסיק להיות בורג בתוך ה"אנחנו", קם ללא פחד מול האימפריה הטוטליטרית של נמרוד שחרטה על דגלה את עבודת האלילים.

והוא ניצב מולה ללא פחד. והוא אמר: אני מסרב.

ואז אלוקים התגלה לו. והוא השיב ואמר: הנני.

הנה אני העומד לפניך; הנה אני שמשרת רק אותך; הנה אני שירא רק אותך. איני פוחד ממלכים, ממדינות, משלטונות, מעריצים ומפיהררים. הם לא ישברו אותי. הם לא יכריחו אותי לבגוד באמונתי, במצפוני, בנפשי. בך.

ויאמר ה' אל-אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך: ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה: (בראשית יב א-ב)