מבחן "מציצת העצמות" של ההתנתקות

שעה קלה לאחר התפטרותו עמד שר האוצר נתניהו מול המיקרופונים והזהיר מפני מלחמת הטרור הצפויה ממדינת חמאסטן שתוקם בעזה אחרי ההתנתקות. מה הייתה התגובה? שקט.

רותי אברהם , ה' באב תשס"ה

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
שעה קלה לאחר התפטרותו עמד שר האוצר נתניהו מול המיקרופונים והזהיר מפני מלחמת הטרור הצפויה ממדינת חמאסטן שתוקם בעזה אחרי ההתנתקות. מה הייתה התגובה? שקט. שרון נפנף את ה"מכשול". כמו היה זבוב, הציב "שפיון" אחר, והמשיך בדרכו אל התהום.

עבור עם שבתודעתו צרובה צלקת מחדל ההפתעה של "מלחמת יום כיפור", התפטרות אמיצה של שר בכיר בממשלה המסרב לקחת חלק בתוכנית המסכנת את עמו, ואף מזהיר מפניה, הייתה צריכה לזכות אותו בגלי הערכה בתקשורת, בציבור, לעורר תגובה ממשלתית כמו: צריך להעריך את המצב מחדש.

בפועל? אף על פי כן נוע תנוע.

למעשה כבר לפני התפטרותו של נתניהו היה ברור שהמניע להתנתקות אינו כפי שהוצג: שיפור מעמדה המדיני והביטחוני של מדינת ישראל.

מנין לי? מדרך ביצועה של התוכנית. ידוע לאנשי המקצוע כי כדי להבין מהו המניע למעשה מסוים יש להתחשב בהסברים שניתנים אך יותר מכך, יש לשים לב לאופן שבו מבוצע המעשה, הרגשות וההתנהגויות שנלוות לעשייה. כשיש פער גדול בין המעשה לבין אופן ביצועו, יש לחפש את מניעיו הנסתרים.

להמחשת העניין ניעזר בסיפור הידוע על "קנטוניסט", חייל יהודי בצבא הרוסי, "גזירת הקנטוניסטים" מתחילת המאה ה 18 הייתה גזירת גיוס או חטיפה של ילדים יהודיים לצבא הרוסי. הם הוחזקו שנים רבות בצבא הרוסי ובתנאים קשים, ששאל את רבו מה עליו לעשות אם ניתן להם לאכול רק בשר חזיר ואם לא יאכל ימות מרעב. השיב לו הרב: תאכל כי אין ברירה, אבל בלי התלהבות, אל תמצוץ את העצמות.

את "תכנית ההתנתקות" צריך לבחון עפ"י מבחן "מציצת העצמות".

אמרו שהיא חיונית וקיומית לביטחון המדינה ומעמדה הבינלאומי, והיא נעשית מתוך כאב וצער. היחס אל מתיישבים שנאלצים לוותר למען העם והמדינה על מפעל חייהם היה צריך להיות כאל גיבורי האומה, מגש הכסף שלה. אם ראש הממשלה היה בא אל המתיישבים עם הבשורה הרעה, בוכה עימם, עובר לגור עד להתנתקות איתם וסובל יחד איתם את הפצמ"רים והקסאמים, ומורה גם לחברי הממשלה לעשות כך, ניחא.

אילו חוק פינוי פיצוי היה מאפשר לכל מי שנעקר מביתו למען עם ישראל לבחור לו מקום ובית במקום שהוא רוצה בלי להתחשב במחיר וכן מיום העקירה עד לרגע הפטירה בשיבה טובה, מעניק לו פנסיה כמו זו של שופטים, כולל בריאות חינם, חינוך חינם, משכנתאות מוגדלות לילדים, ניחא. מגש הכסף נכון?

אם יום העקירה חלילה, היה מוכרז כיום אבל לאומי, שבו הדגלים מורדים לחצי התורן ובכנסת נערך טקס קריעה בבגד על החרבת בתים וישובים. אם בחוק היה נקבע אותו יום ליום אבל לאומי, אז הייתי מאמינה בטוהר הכוונות מאחורי "תכנית ההתנתקות".

אבל ראש הממשלה רץ תחילה עם תוכניתו לקונדוליסה בארה"ב ושם תכנן כיצד לכפות את התוכנית על אזרחיו בניגוד למנדט שנתנו לו בבחירות דמוקרטיות. השליך לפח משאל מתפקדים למרות שהתחייב לכבדו, פיטר שרים למען "רוב" בממשלה בהצבעה על התוכנית, איים על חברי כנסת כדי שיצביעו בעד החוק, שלח את צה"ל נגד אזרחים כאילו היו מיליציה פרטית שלו. הוא לא לבדו, הוא מתוגבר בתקשורת שהפכה לכספת השומרת עליו עבור ביצוע ההתנתקות, בבתי משפט שהפכו לזרוע ביצועית של התנתקות ובשרים שהפכו את השקרים לאמנות.

על כך יש להוסיף את ההתלהבות האקסטטית המתובלת ברשעות, שמחה לאיד, קטנוניות, צרות עין, שבה מתבצעת ההתנתקות, דבר המזכיר היסחפות יצרים בטקסים אליליים קדומים. מכאן שמניעי ההתנתקות אינם מצויים בתקווה לשיפור היחסים עם צרפת או הודעה רשמית על קשרים תקינים עם החמאס, אלא בתהומותיה של פסיכולוגיית המעמקים, מקום בו שוכנים היצרים קמאיים המסוגלים להוביל את האדם בעיוורון ובשנאה יוקדת אל אובדנו.

נדמה לי שקצה חוט מצוי במאמרו של בן כספית בעיתון מעריב של השבת האחרונה. כספית מספר על השפעותיה של "דמות צללים" נוספת מ"פורום החווה", קלמן גאייר, המכונה בפיו "איש הסקרים של ראש הממשלה ואחד מגדולי המומחים לניתוח מגמות דעת קהל תהליכים דמוגרפיים הלכי רוח".

גאייר הוא חבר ארגון השמאל הקיצוני "שלום עכשיו", והוא צמוד לשרון מזה 5 שנים אך לא רק אליו. "הוא היה כנראה אחד האנשים שהביאו את רבין להחלטה ההיסטורית לנסות ללכת לפיוס עם הפלשתינים. הוא נמנה כנראה עם האנשים שהניעו את שרון להתנתקות", כותב כספית. לא גאייר עצמו, הוא מוסיף, אלא הנתונים הדמוגרפיים שהוא הציג בפני רבין אז ובפני שרון: "לא מול הפלשתינים, לא בין הירדן לים, אלא כאן, בתוכנו".

נתונים ששינו לדבריו את המפה כולה: "בשנת 2030 יהיו בישראל 35 אחוז אזרחים ערבים ישראלים, ובסביבות 26 אחוז חרדים. לא דתיים, לא מסורתיים, אלא חרדים ממש, כאלה שכמעט לא עובדים, ולא משרתים בצבא. מכאן עולה שהחילוניים יהפכו למיעוט, בניכוי הדתיים לאומיים והמסורתיים, אפילו מיעוט קטן. החברה תשנה את פניה. יהיה קשה לבצע מהלכים קשים. מסקנתם של השניים, רבין ושרון, הייתה דומה: זה הזמן למהלך משמעותי. זוהי אולי ההזדמנות האחרונה לעצב את המבנה הביטחוני אסטרטגי של ישראל". הבנתם?

הסכנה הדמוגרפית המאיימת אינה זו הפלשתינית אלא זו היהודית, הדתית לאומית והחרדית. ומי הולך להעלם? השמאל החילוני, ויחד עימו הסיכוי האחרון למימוש חלומו:"מדינת כל אזרחיה בגבולות 67".

גאייר הסביר כי עכשיו צריך לפעול, לפני שחלון ההזדמנויות ייסגר, וכך תוכנית ההצלה הקיומית של השמאל החילוני נולדה: "תוכנית ההתנתקות".

כשנאבקים על החיים, אין זמן ל"זוטות" כמו כללים דמוקרטיים, רצון הבוחר, הפגנות לגיטימיות של אזרחים, זכויות אדם, הפרדת רשויות, שהרי הניצחון במרחק נגיעה וחייבים למהר. שנות דור טען השמאל כי הכיבוש משחית, והוא צדק. ברגע המבחן הגדול, משנוכח כי בדרכים דמוקרטיות אינו יכול להשיג את מטרותיו, הוכיח השמאל החילוני בארץ כי אינו בוחל להשתמש בכל מוקד כוח שלטוני אותו כבש, להשגת מטרותיו.

באקסטזה הוא מנהל מרוץ נגד הזמן כדי להצליח לנתק את מדינת השמאל החילונית מהמדינה היהודית הדמוקרטית.