עד הרגע האחרון

עכשיו, אחרי שכבר חולקו צל"שים ראשונים לחוסמי הכבישים ותעודות הצטיינות למשפחות הסרבנים, הגיע הזמן לענוד עיטור גבורה לחזה של המתיישבים עצמם, אלה שנשארים בבית עד הרגע האחרון.

חגי סגל , ט' באב תשס"ה

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון
עכשיו, אחרי שכבר חולקו צל"שים ראשונים לחוסמי הכבישים ותעודות הצטיינות למשפחות הסרבנים, הגיע הזמן לענוד עיטור גבורה לחזה של המתיישבים עצמם, אלה שנשארים בבית עד הרגע האחרון. בניגוד לתקדים ימית, וחרף המאמצים הכבדים של מנהלת סל"ע, הם התעלמו מאתנני פינוי-פיצוי. במקום לפתוח בערוץ הידברות עם יונתן בשיא הם העדיפו ערוצי היצמדות. הכסף לא סימא את עיניהם, האיומים לא המסו את ליבם.

כבר לפני שנה וחצי, כשתוכניות הגירוש היו עדיין בחיתוליהן, החליטה הנהגת גוש קטיף שמשימתה העיקרית היא לשכנע את התושבים לא להניף דגל לבן בטרם עת. ככל הידוע והזכור, ההנהגה לא איימה, לא החרימה, לא כפרה בסמכותם של התושבים לקבל החלטה אחרת. כל תושב בוגר קרא עיתונים, שמע רדיו, ראה טלוויזיה, והיה מסוגל להעריך בכוחות עצמו את הסיכון והסיכוי.

איש לא שלל ממנו את זכות הבחירה בין האופטימיות הדווקאית של צבי הנדל לבין הפסימיות של שדולת הדגלים הלבנים. ערב ההתנתקות ממש אפשר לקבוע שרוב התושבים החליטו בדעה צלולה ומתוך רצון חופשי לדחות את רגע עזיבתם עד שכלו כל הקיצין. אסור להעיב עכשיו על ההרואיות של ההחלטה הזאת בפקפוקים ובהאשמות.

בסופו של יום, כל התושבים יסבלו ויפוצו באופן שוויוני. מי שהיגר ראשון לקרווילה בניצן אולי ישתקם מהר יותר מבחינה פיסית, אולי, אבל מי שיעזוב אחרון יסבול פחות מבחינה נפשית. הוא לפחות יידע שעשה מה שאפשר לעשות כדי למנוע את האסון, ולא נכנע אפילו דקה לפני שנאנס להיכנע.

משפחה שמשאירה בית ריק לחיילים ולשוטרים מעניקה להם תחושה מוטעית של עזיבה מרצון. היא משחררת אותם ממועקת ההתמודדות עם חומרת מעשיהם. אם ימצאו דלת פתוחה וסלון נטוש, הם ימשיכו להאמין שמדובר בפינוי, לא בגירוש. חשוב לחקוק בתודעתם את פני האנשים שעקרו במו ידיהם מבתיהם, את הדמעות והבכי, את הצער הגדול. אין שום סיבה שבעולם לפטור אותם מהעונש הזה. לא הגיוני שתושבי גוש קטיף יתנדבו להעניק לממשלת שרון שי של עזיבה מרצון. אם קיים עדיין סיכוי קלוש שבקלושים לעצור את הנסיגה בדרך הטבע, הוא נעוץ בנכונותם להישאר בבית כל עוד אפשר להישאר בו.

עד כמה שזה נשמע מוזר, אפילו במערכת הביטחון מכירים בקיומו של הסיכוי הזה. לכן המערכת החריפה השבוע את המלחמה הפסיכולוגית שלה ביהודי גוש קטיף. אנרגיות יח"צניות אדירות הושקעו, ובוודאי יושקעו גם בימים הקרובים, בשכנועם שהכל אבוד, ושעדיף להתפנות מרצון. כמעט כל מהלך תקשורתי של צה"ל בענייני התנתקות נועד לגרום להם רפיון ידיים. למשל, הידיעה על 60 אלף קרטונים שחולקו בין בתי התושבים בגוש קטיף או צו הגירוש שאלוף פיקוד הדרום ניסה להפיץ באמצעות מזכירויות היישובים.

אם באמת הכל אבוד וגמור וחתום, מדוע כה חשוב לשכנע בכך את המתיישבים? אדרבה, שיישארו בבית עד הרגע האחרון, וכוחותינו כבר ינפנפו אותם משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. הרי במשך חודשים מראים לנו ערב ערב בטלוויזיה את הבסיס הענק של לגיונות הפינוי ליד רעים, את האימונים המפרכים שם, את סבר פניהם הנחוש של הרמטכ"ל ואלופיו. כל העולם כבר השתכנע שלמתנחלים אין שום סיכוי לנצח, אז מה הבעיה?

מתברר, שצה"ל עדיין חושש חשש כבד ביותר מהמפגש הבלתי אמצעי בין המגרשים למגורשים. הוא יודע ששום ערכת הסברה של קצין חינוך לא תקהה את רגשי האשם של כוחותינו. והוא בעיקר מבין שעד שזה לא נגמר, זה לא נגמר.