בזכות התינוקות

מכל התגובות המרושעות של אנשי שמאל על מראות החורבן והאובדן בגוש קטיף, מעניינות במיוחד הן אלה שתוקפות את הציבור הדתי-ציוני בסוגיות של חינוך וגידול ילדים.

אמונה אלון , כ' באב תשס"ה

אמונה אלון
אמונה אלון
צילום: Hadas Parush/Flash90
מכל התגובות המרושעות של אנשי שמאל על מראות החורבן והאובדן בגוש קטיף, מעניינות במיוחד הן אלה שתוקפות את הציבור הדתי-ציוני בסוגיות של חינוך וגידול ילדים.

הטענה שהמפונים ותומכיהם "השתמשו" בילדיהם באופן מניפולטיבי היא כמובן אווילית ומופרכת, בדיוק כמו הטענה ש"השתמשו" בדמעות ו"השתמשו" בתפילות ובשירי הקינה והנהי. צר לי להעליב את אנשי התקשורת, אבל בשבועות האחרונים מרבה הציבור הזה בתפילות המוניות ובשירי קינה ונהי בעיקר שלא לעיני המצלמות. בשבת האחרונה של מורג, למשל, מילאו שירי התפילה והבכי את בית הכנסת במשך שעות ארוכות. אם הדמעות ניגרו כמניפולציה, מדוע ממשיכים אזרחים רבים לבכות, בימים האחרונים, גם בין קירות ביתם ובמיוחד כשהם צופים בחדשות בטלוויזיה?

כמו הבכי, התפילות, הפסוקים והציטוטים מן ההיסטוריה, גם הטף הוא חלק בלתי נפרד מחיי המבוגר הדתי-ציוני אף כשאין בסביבה כל מצלמה שהיא. הילדים והתינוקות הרי לא הוחשו אל גוש-קטיף לכבוד העקירה. הם נולדו וחיו שם באופן טבעי ופשוט. לא הם פלשו לפריים של מתעדי החורבן. מנגנון החורבן וההרס הוא שפלש פתאום לשגרת יומם ועמו צבא המצלמות והמיקרופונים, שכמעט מעולם לא התעניין בחייהם הרגילים.

כל מי שעיניהם בראשיהם יודעים שמיותר ומסוכן להחזיק תינוק מחוץ לחלון, אבל שהאב הנסער שעשה זאת לא "איים להשליך את בנו" אלא התחנן בפני החיילים שצרו על ביתו, "תראו את מי אתם באים לפנות". מי שעיניהם בראשיהם מבינים גם כי הדברים הבוטים, שאמרו מגורשים וילדיהם לשליחיו של אריאל שרון שבאו לעוקרם, הם כאין וכאפס לעומת מה שאדם סביר צפוי להטיח כשהורסים את חייו ללא כל הצדקה.

היו אמנם מקרים בודדים שקשים יותר לעיכול טלוויזיוני, אבל לסכם בהכללה ש"המתנחלים" נפנפו בעולליהם מן החלונות, ענדו לילדיהם טלאי צהוב, גידפו חיילים ושפכו סודה קאוסטית על שוטרים, זה כמו לקבוע שכל החילונים התל-אביבים אונסים קטינות, מתמכרים לסמים, מסתכסכים עם בני-זוגם ובסופו של דבר מתאבדים.

זעקות השבר שנשמעו השבוע נגד ההורות הקלוקלת, כביכול, של הימין הדתי הן מעניינות, מפני שהן מעידות כי שרידי השמאל תופסים מהו סוד כוחו של הציבור העצום והרב שהם מנסים להכניע. הם תוקפים את עניין הילדים והנוער, מפני שהם מבינים כי בדיוק בילדים ובנוער הולך הימין הדתי לנצח אותם במאבק על קביעת זהותה ומהותה של מדינת ישראל.

הם מזדעקים כי קשה להם מראה המשפחות הגדולות, הברוכות, על שלל בניהן ובנותיהן הקורנים ותינוקותיהן המטופחים הנישאים על כפיים ודומה כי אין להם סוף. הם מכפישים כי צורבת להם העוצמה שבגדודי הנערים והנערות הצנועים, המתוקים, החדורים באמונה ובאידיאולוגיה ציונית שהייתה אי-פעם נחלת הכלל. בכוחותיה האחרונים מנסה ישראל המתנתקת להדביר את ישראל המתחברת, שקמה מתוך הריסות גוש קטיף מחוזקת ובראשה ילדיה ונעריה, כן ירבו.


המאמר פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".