למחרת חורבן הישובים, פותחים הפוליטיקאים של המחנה הלאומי בחשבון נפש. חברי כנסת מכל גווני הקשת הלאומית מכים בחוזקה על חזיהם ומודים בכישלונם, כישלונם האישי וכישלונם כמנהיגי ציבור.

ח"כ אפי איתם טוען בראיון עימו כי "טעינו בשותפות עם שינוי". ח"כ עוזי לנדאו מהליכוד היה כנה וישר דיו להודות: "נכשלנו".

אין בכך די. לא נשכח ולא נסלח לא רק לפוליטיקאים של הליכוד, אלא גם לפוליטיקאים של המחנה הדתי לאומי, שתמכו בממשלת שרון מראשיתה. גם הם נושאים באחריות כבדה לחורבן גוש קטיף וצפון השומרון. הם ניסו לעשות את המיטב לפי הבנתם ובמידת כוח העמידה שלהם. הואיל ונכשלו בבירור, עליהם לפנות את ההנהגה לכוחות חדשים, כדי להבטיח שחורבן כזה לא יישנה.

היפוך מצעו של שרון

בבחירות 2003 נבחרו בסך הכל 69 נציגים ממפלגות המחנה הלאומי (ליכוד, ש"ס, האיחוד הלאומי, מפד"ל, יהדות התורה וישראל בעליה) מול 51 נציגי מפלגות השמאל והערבים. למרות הרוב הברור לימין, חסר תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל, ממשלת שרון החלה את דרכה בתאריך 3/3/2003 עם קווי יסוד שמאלניים מובהקים.

הנה סעיפים לדוגמה מקווי היסוד של הממשלה:

"סעיף 2.3: כיבוד "ההסכמים המדיניים הקודמים שאושרו בכנסת" (הסכם אוסלו ומה שבא אחריו).

סעיף 2.6: דיון על "הקמת מדינה פלסטינאית".

סעיף 2.11: הקפאת ההתנחלויות: "בתקופת כהונת הממשלה לא יוקמו התנחלויות חדשות".

סעיף 12.1: מדינת ישראל כמדינת כל אזרחיה: "הממשלה תדאג לשוויון זכויות מלא לכל אזרחי ישראל".

אלה בפועל, לעומת קווי היסוד שהציגה במצע הליכוד:

"התיישבות: ההתיישבות היא ביטוי מובהק לזכותו הבלתי מעורערת של עם ישראל לארץ ישראל ומהווה נכס חשוב להגנה על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. הליכוד יפעל להמשך חיזוקה ופיתוחה"...

בחוקת "הליכוד", תחת הכותרת "מטרות", נקבע כי: "הליכוד הינו תנועה לאומית ליברלית, הדוגלת בקיבוץ גלויות, בשלמות המולדת, בחירות האדם ובצדק חברתי והיא חותרת להשגת מטרות אלה:

שמירת זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, כזכות נצחית שאינה ניתנת לערעור, התמדה ביישובם ובפיתוחם של כל חלקי ארץ-ישראל והחלת ריבונות המדינה עליהם".

למרות ההיפוך הברור במצעו של שרון, הצטרפו מפד"ל והאיחוד הלאומי לממשלת שרון, תוך שהם משאירים את המפלגות החרדיות, ש"ס ויהדות התורה, בחוץ, ובכך פגעו באינטרסים המשותפים שלהן.

בתקופת ישיבתן בממשלה התרחשו אירועי אסון בזה אחר זה. מאות אנשים נרצחו ונפצעו בפיגועי טרור, מאחזים פונו בכוח, תקציבים לישיבות ולמוסדות דתיים צומצמו באורח דרסטי, משרד הדתות נסגר, אפילו ערוץ 7 נסגר. אך הגרוע מכל: "חוק פינוי-פיצוי", פסגת היפוך מצע הימין, גובש ועבר בכנסת.

אחרי כל אסון, שתקו נציגי מפלגות המחנה הלאומי או טענו את הטענה השחוקה, "נשפיע מבפנים"... אולם הם לא השפיעו ולא שינו דבר. הם לא קידמו חוקים לשינוי מבני של רשויות שלטון, חיזקו את בית המשפט העליון למרות פסיקותיו התמוהות, נתנו לגיטימציה לתקשורת עוינת, לא פעלו למניעת כניסת גויים גמורים לארץ כיהודים, ואפשרו להעביר את חוק "פינוי-פיצוי" ללא התנגדות משמעותית.

יתירה מזאת, ח"כ מיכאל נודלמן מהאיחוד הלאומי פרש מהמפלגה והחל להצביע בעד מדיניות השמאל, ליברמן פרש כדי להקים מפלגה אחרת שדורשת חלוקת ארץ-ישראל עם הרשות הפלסטינית.

כיצד התאפשר כל זאת? כיצד זה יכולה מפלגה נבחרת בישראל של המאה העשרים ואחת לפעול באופן ברור כל כך ברוח המפלגה היריבה, שהפסידה בבחירות, בניגוד מוחלט לרצון בוחריה? כיצד הצליח שרון להתעלם בצורה חד-משמעית כזו מן העקרונות בשלם נבחר, ועדיין ממשלתו לא נפלה?

שיטות שלטון פסולות

התשובה לכך טמונה בשיטות השלטון הקיימות. אלו הן שיטות שלטון רעות ופסולות. אם אנו חפצים למנוע הישנות מצב זה, עלינו לנקות את חצרנו ולהשליט נורמות חדשות, כאשר הראשונה שבהן: לקיחת אחריות על מחדלים והרחקה מתפקיד. פוליטיקאי שנכשל בתפקידו לא ימשיך בו, ולכל הפחות אסור לנו להמשיך לתמוך בו. כמו כן דרושה הפרדה חדה בין הכנסת לבין הממשלה, כדי לאפשר חקיקה מצפונית והצבעה מצפונית ולמנוע רכישת קולות באמצעות הענקת משרות בממשלה.

השיטה הנהוגה, של בחירת המנהיגים על ידי עסקני המפלגות, יוצרת מצב בו חברות בכנסת הינה ג'וב בטוח לתקופה ארוכה, ללא קשר למה שחבר הכנסת עושה או לא עושה, וללא קשר לרצון העם. האינטרס של עסקני המפלגה הוא להתמיד בתמיכה במנהיגיהם, גם אם נכשלו, משום שבאמצעותם הם עצמם קרובים לצלחת השלטון.

כך מתקבל מצב בו אין תחרות, אין צמיחת יורשים או דור חדש של מנהיגות, אין קבלת החלטות בצורה דמוקרטית, כפי שראינו ברורות ממשאל הליכוד, ששרון היה יכול להתעלם מתוצאותיו ללא עונש, והמנהיגים אינם זקוקים לפנות לציבור ולהקשיב לרחשי הלב של העם. די להם בעסקניהם.

במדינות דמוקרטיות המנוסות בתהליכי שלטון דמוקרטיים, העם, לא המפלגה, בוחר את נציגיו לרשות המחוקקת בבחירות ישירות אזוריות. אולם אצלנו, הצבעה ברשימה ארצית לשפע מפלגות שונות, מונע מהעם את בחירת נציגיו. אילו היו מתקיימות בארץ בחירות ישירות אזוריות, האם היו פרס או שרון מצליחים להמשיך להיבחר עד גיל 80, עם כל ההיסטוריה שלהם?

שיטת הבחירות הקיימת מנציחה דינוזאורים פוליטיים שלעולם אינם נדרשים להוכיח לעם את נאמנותם ויכולותיהם ואינם נתבעים לשלם על כישלונותיהם, אלא ממשיכים לחמם לנצח את כסאות הכנסת הנוחים.

ראשי המפד"ל והאיחוד הלאומי כבר מחלקים בינם לבין עצמם את סידור העבודה לכנסת הבאה. אין הם נותנים דעתם על כישלונם הצורב בגוש קטיף וצפון השומרון, שעדיין מזעזע את כולנו. לאור הניסיון בסדרי השלטון בארץ, אין הם חשים שעליהם לתת דין וחשבון לעם, או לפנות את מקומם לאחר מה שאירע. לא די שלא "השפיעו מבפנים", הם אפילו לא הצליחו להשמיע קול אחיד וברור.

אני קורא לראשי המחנה הלאומי בכלל וראשי המפד"ל והאיחוד הלאומי בפרט לפרוש מתפקידם לקראת הבחירות הבאות. ניסיתם. לא הצלחתם. עזבו את ההנהגה לטובת כוחות רעננים יותר ותקיפים יותר, שיילחמו על שמירת ערכי עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, ללא פשרות.

ראשי המחנה הלאומי: נכשלתם, פנו את מקומכם.