שתיקת הסטטיסטיקאים

יש שני גורמים לגידולו של טור גיאומטרי: הראשון הוא האיבר הראשון, והשני הוא מנת הטור.

ד"ר אברהם בן עזרא , א' באלול תשס"ה

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
יש שני גורמים לגידולו של טור גיאומטרי: הראשון הוא האיבר הראשון, והשני הוא מנת הטור.

ועוד עובדה מתמטית: אם מנת הטור א' גדולה ממנת טור ב', הרי גם כאשר האיבר הראשון של טור א' יהיה קטן מהאיבר הראשון של טור ב', בשלב עתידי כלשהו יגדל טור א' וישיג את גידולו של טור ב' על אף נתוני הפתיחה המשופרים המאפיינים את טור ב'.

זאת עלינו לדעת בבואנו לבחון נכונה ונכוחה את העתיד הדמוגראפי של מדינת ישראל, וזאת מעלימה מאיתנו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, באמצעות הרעפת נתונים נכונים אך לא רלוונטיים, ותוך הימנעות מהצבת נתונים רלוונטיים זה מול זה, כפי שיובהר להלן.

במדינת ישראל הכוללת את הפלשתינאים, שכנראה שעל פי כל חלוקה שהיא יהיו כולם או חלקם חלק ממדינת ישראל, יש שני ציבורים המתחרים על הגמוניה דמוגרפית זה לעומת זה:

האחד יהודים והשני ערבים?

לא.

אלא:

האחד – הקבוצה האחידה מבחינה דמוגרפית שבקרב היהודים, הכוללת בתוכה את הדתיים + החרדים, והמונה כמיליון ורבע נפש.

השני – הערבים שחיים ויחיו בתוכנו.

ההשוואה הראשונה של יהודים מול ערבים היא שגיאה מתמטית כי בהשוואה כזו נלקחת בחשבון מנת טור המחושבת כממוצע חשבוני לשני ציבורים השונים זה מזה שבקרב היהודים, שינוי קיצוני. לקיחת ממוצע חשבוני לצורך הערכת ריבוי טבעי שבעיקרו גדל בטור גיאומטרי ולא חשבוני, היא שגיאה בתמתטיקה, שתלמיד בית הספר התיכון צריך להבינה. בפועל, בדרך זו מתקבל ממוצע ריבוי טבעי של היהודים קטן מזה של הערבים, ולכאורה נדמה כי במצב כזה, בבוא הזמן יהיה כאן מיעוט יהודי.

זו מסקנה לא נכונה.

צריך להפריד ולהתייחס לקבוצת ד/ח כקבוצה נפרדת. נתוני הד/ח לעומת נתוני הערבים, הם בדיוק כבדוגמא שבראשית המאמר. קבוצת הד/ח היא בעלת איבר ראשון קטן מקבוצת הערבים, אך בעלת מנת טור גדולה יותר. לפי הנתונים שבידי, מנת טור ד/ח גדולה לפחות ב- 20% ממנת הטור של קבוצת הערבים, כולל אם נפריד אותם לקבוצות-משנה ונתייחס לקבוצה בעלת מנת הטור היותר גדולה, ואכן יש הבדל בין ערביי ישראל לבין הפלשתינאים.

זאת ועוד: גם את המגמה צריך לבחון, כלומר, האם מנת הטור קבועה או משתנה, והאם השינויים הם מותנים במצב כלכלי או בגורם אחר כלשהו.

אצל קבוצת הד/ח אין שינויים ניכרים מזה עשרות שנים בקצב הריבוי הטבעי, ויתירה מכך, אין שינויים לפי אזורי מגורים. גם בשכונות עשירות יחסית, שיעור הילודה לא פוחת, מהסיבה שמקור הריבוי הטבעי הוא באורח החיים [קיום מצוות], ואינו מושפע ממצב כלכלי. לעומת זאת, בקרב הערבים ככל שהמצב הכלכלי הוא יותר טוב שיעור הילודה קטן, ויש מגמה ברורה בכיוון ריסון הריבוי הטבעי במגזרים הערביים.

אינני מכיר נתונים רשמיים של ריבוי טבעי בקרב קבוצת הד/ח, בהשוואה ישירה לריבוי הטבעי של ערביי ישראל, אף שנתונים אלו הם אשר מלמדים אותנו דבר על אודות עתיד הרוב היהודי בישראל.

קשה לי להניח כי הסטטיסטיקאים מתעלמים מהניתוח המתואר לעיל מתוך אי ידיעה או אי אבחנה, ולא ברורה לי סיבת שתיקתם. בסופו של דבר, הם אלה שאמורים להאיר את עיני הציבור בנושא זה.

יש לדעת: למשפחה ערבית ישראלית יש 4 ילדים בממוצע, ולמשפחה ערבית פלשתינאית 5.6 ילדים למשפחה. שני נתונים אלה בסימן ירידה בקביעות, ושניהם, כל אחד מהם, מאפילים על הממוצע של הריבוי היהודי בישראל [פחות מ-3 ילדים למשפחה] אך נמוכים מהנתונים בקרב הד/ח.

הממוצע של החילונים הוא כזה שמקטין בהדרגה ובהתמדה את שיעור אוכלוסייתם, ודווקא בגלל היותם כיום רוב בקרב האוכלוסייה היהודית – הטעות שבחישוב ממוצע אריתמטי לקביעת מנת הטור היא יותר ניכרת.

המסקנה המתבקשת היא: אין סיכון לרוב היהודי בישראל.

אומנם אי אפשר לדייק איזה רוב יהיה ומתי, בעיקר מהסיבה שגבולות הארץ עדיין לא ברורים, אבל דווקא במצב בלתי סופי זה בו אנו נתונים, חשוב הניתוח הנכון כדי שיהיה כבסיס וכנתון חיוני בפני קובעי המדיניות.

החישוב הדמוגרפי הנפוץ, המושרש והשגוי, הביא מן הסתם למחקרים שגויים שהתבססו עליו, וגרוע מזה, הביא לידי קבלת החלטות על בסיס נתונים מעוותים, מוסתים, לא נכונים. צריך להתמודד נכון גם עם נתונים אופטימיים הטופחים לנו בפרצוף.