אינני יכול להתחיל שלא במשל. משל, שאינו אלא בדיחה ידועה מובא כאן כדי להדגים כיצד הפיקו יהודים את הלקחים והמסקנות מן השואה:

אנטומולוג (מומחה לחרקים) ערך מחקר על פרעושים. שם המדען פרעוש מתחת למיקרוסקופ בינוקולרי (דו-עיני) ואמר לו: "קפוץ!". הפרעוש קפץ. רשם המדען בפנקסו: "פרעוש בעל 8 רגליים, קופץ". קטע המדען רגל אחת של הפרעוש. "קפוץ"! והפרעוש קפץ. רשם המדען: "פרעוש בעל 7 רגליים, קופץ". וכך, קטע המדען לפרעוש רגל אחר רגל, כשבכל פעם הוא אומר לו: "קפוץ"! והוא קופץ, ובכל פעם רושם המדען בפנקסו את קפיצת הפרעוש, בציון מספר הרגליים הנותרות. כשנותר הפרעוש רק עם שתי רגליים, רשם המדען: "קופץ בקושי".

וכשנותרה לפרעוש רגל אחרונה, יחידה, ציין: "קופץ בקושי רב". קטע המדען את הרגל האחרונה לפרעוש וציווה עליו: "קפוץ!". הפרעוש לא נע. "קפוץ!!" קרא המדען. הפרעוש לא זע. "קפוץ"! צעק המדען בקול. הפרעוש לא נע ולא זע. רשם המדען בפנקסו: "פרעוש בלי רגליים לא שומע. כנראה: חרש".

ה"לקחים" והמסקנות שהפיקו כמה מיהודונינו מן השואה הנוראה של יהודי אירופה מקוממים, לפעמים יותר מזכר השואה עצמה. דומה לעיתים, כאילו רק השטן בעצמו היה מסוגל להכתיב להם מתוך הבטן, רצפים שקריים כמו אלה שהם מדקלמים בכל הזדמנות. או שהטיפשות השתלטה על כל חלקה טובה שבמוחם.

העם צריך היה להגיע אל המסקנות הנכונות והבריאות: עם-ישראל חייב לחזור בשלמותו למולדתו השלמה, לא-עוד יהיו היהודים רדופים ונרדפים, לא-עוד להיות מעונים ונרצחים, לא-עוד להיות עם בלי ארץ, לא-עוד עם של נוודים שהם קורבנות ל"תחום-מושב", גירושים ופוגרומים. כאשר יקום עליהם צר ואויב יהיה ליהודים מקום לצאת ממנו למלחמת חורמה, המקום לחזור אליו בתום המלחמה על קיומם. למקום כזה, אין נכון ומתאים יותר מאשר ארץ-ישראל, המולדת הנצחית המובטחת לעם ישראל מפי הגבורה.

את מקומם של לקחים בריאים כאלה, תפסו לקחים מעוקמים ומעוותים מבית היוצר של השמאל: "נכון, שזה כואב, מה שעוללו לנו באירופה? אך אל נא נעשה זאת לפלשתינים".

תפישת-עולם זו, לא רק שהיא מעוותת ומעוקמת. אלא בנויה ומושתתת על שקרים זדוניים ונאלחים ממדרגה ראשונה, ומתחתית-המדמנה.

הרי ישוב ישבנו באירופה, שנים, דורות ויובלות, הרבה לפני שהגיעו נוודים ערביים מן המדבר והתיישבו בארץ-ישראל. על נהרות אירופה התיישבו יהודים כאשר עוד לא היו מוחמד והאיסלאם שלו בעולם... הם הגיעו לשם נגד רצונם, כגולים של הקיסרות הרומית למטרת ענישה בגרימת ההתפוררות של ממלכת היהודים.

שלא כמו לערבים, אשר הגיעו כדי לכבוש ולאסלם את גדות הירדן, הירקון והקישון. לא היו ליהודים כל שאיפות ובוודאי לא דרישות טריטוריאליות באירופה, הגם שקדמו שם לכל מיני עממים ושבטים נודדים שהתיישבו באירופה תוך מלחמות וכיבושים. גולי יהודה וישראל של הבית השני הגיעו לשם עם חורבן הבית, עוד בשנת 70 לספירה. היהודי לא יידה אבנים במארחיו, לא נעץ בהם סכינים ולא התפוצץ כדי להרוג בהם...

מן היהודים באירופה, נמנעו כל זכויות אזרח למיניהן. אסור היה ליהודי להחזיק בבעלותו אדמות ואחוזות, מה שמנע ממנו כל עבודת-אדמה. היהודי נדחף על כורחו לעסוק במסחר ובעסקי-אוויר כגון: הלוואה בריבית, תיווך ומשכונאות. על אלה עוד עתיד היה ליתן את הדין ברוב קלון (ראה: "הסוחר מונציה", "אוליבר טויסט" ועוד). כאשר ניסה בן-עם-הספר להתקבל ללימודים אקדמיים אזי, תוקנו לכבודו גזירות נאורות והומאניות כמו "נומרוס-קלאוזוס" ו-"נומרוס-נולוס".

על היהודים נגזר, במקומות שונים ובתקופות שונות, להיות ניכרים מרחוק בלבוש מיוחד, מגבעות משונות וכל מיני מאפיינים ייחודיים שהכריזו כי היהודי אינו אדם ככל אדם.

חדשות לבקרים, הופצו עלילות נגד היהודים, אשר הואשמו בהרעלת בארות, גרימת מחלות ומגיפות ולמעלה מכל היו ה"עלילות-דם": שימוש בדם ילדים נוצריים לאפיית מצות הפסח. כמו כן, הואשמו היהודים במזימה להשתלט על העולם כולו באמצעות הכלכלה והשלטון ("הפרוטוקולים של זקני ציון"). שנאת היהודים שימשה כוח-מניע פוליטי לשלהוב ההמונים, אשר כילו את זעמם ותסכוליהם על קשי-יומם ביהודים חפים מפשע. דחיקת-יהודים אל הגטו היא נושנה-מחודשת, שהייתה לה עדנה בימי השואה.

לכנסיות הנוצריות, מתוך עניין ללכד סביבן את מאמיניהן, היה החלק המכריע בהסתה הפרועה ובזריעת עלילות-שווא על היהודים. ספרי קודש חוללו, אחרים נאסרו לשימוש. על הספרות הרבנית היהודית הוטלה צנזורה ונקבע פיקוח על בתי הדפוס. אחד השיאים בפגיעה בקודשי-היהדות היה שריפת-התלמוד והאיסור לעסוק בלימודו.

לשיא "הכנסת האורחים" זכו היהודים בשואה אצל העמלק הגרמני יימח שמו. השרידים והפליטים זכו לראות נצנוצי-גאולה בהקמת מדינה יהודית בארץ אבותינו, ישראל.

כאשר, סוף-סוף, היה נדמה כי הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, התברר כי מדינת ישראל "ראשית-צמיחת-גאולתנו" מחזיקה בשיא העולמי של מכחישי-השואה, כדלקמן:

העם אשר לא מכבר יצא בשן ועין מן השואה, חבול ומוכה, "אחד מעיר, ושניים ממשפחה", חייב היה להפיק לעצמו את לקחי השואה, כאשר המוטו "לא-עוד" עומד לנגד עיניו ובראש משאת-נפשו... חייב היה לנפנף בשואה השכם והערב ולהוקיע כל התנהלות והתנהגות (מבית ומחוץ) המעוררת אסוציאציה שואנית... חייב היה להפנים את שגיאות היהודים עצמם בשואה, ולנקוט צעדים שיבטיחו כי שגיאות כאלה לא תחזורנה על עצמן...

תחת זאת, עברה השואה יישום "פרקטי": הנה-כי-כן, קמו כל מיני "סוחרי-שואה" להקים מוזיאונים קודרים ואנדרטאות קפואות, לאייש מוסדות-הנצחה בבעלי-משרות ומשכורות, כאילו לא הייתה השואה אלא כדי להפכה למוצג-מוזיאוני, ל"שואו-ביזנס", קרי: "שואה-שואו"... דרך התעשייה השואנית הזאת, עוברים כל ראשי-המדינות המבקרים בארץ. לשם מופנים התיירים, הטיילים ותלמידי מערכת החינוך. שם מוציאים לאור ספרים ואלבומים, מזכרות ומדליונים, סמלים, דגלונים, גלויות ומה לא?!

לא חינם, לא לחינם ולא בחינם. יש גם קרנות, מלגות ומענקים. יש במדינתנו עוד כמה שרידי-שואה שעודם חיים. כאשר נחנך אגף חדש של מוזיאון "יד ושם", הם אינם בין המוזמנים. הנצחת השואה היא בפטרונות של "צברים" או בני עדות שלא הריחו ריח שואה הם ואבותיהם. כמובן, בעדיפות ראשונית לאליטות.

לפיכך, כאשר מעז מאן-דהו הברנש, או אפילו כותב שורות אלה, להפר את ריבונותם ופטרונותם של "אדוני-השואה", מרימים אלה את קולם כשופר. מה עוד, שהשואה הפכה לחלקם ונחלתם הבלעדית של בני האליטה השמאלנית, והרי יודעים כולם לאיזה צד של המפה הפוליטית משתייכים קיבוצי-ההנצחה יד-מרדכי ולוחמי-הגיטאות.

לא צריך להתאמץ כדי לנחש, מתוך הכרה מציאותית של המכאניזם לחלוקת משרות ועמדות במנגנונים הממלכתיים, לאן משתייכים פוליטית גם רוב עובדי "יד ושם". בעיקר: הבכירים שבהם. וידוע לי כי גם ראשי "עמך" טענו כי "אינם מתערבים בפוליטיקה", כאשר זעקו אליהם ניצולי-שואה, בימים של תהליך אוסלו, כי קרקע-המקלט הולכת ונשמטת חס וחלילה מתחת לרגליים. ובמערכת פטרונית כזאת, אוי למי שיעז להשתמש בזכויות-היוצרים של "אדוני-השואה" ללא רשותם, ובפרט: לצרכים "פוליטיים" שאינם תואמים את שלהם.

וכך, בסערת המאבק נגד התהליך השואני הקרוי "התנתקות" בפי חיל-הכובסים, מוצא היהודי את עצמו מאויים בהוקעה, בהצגתו כ"מחלל הקודש", באות הקלון של "זילות-השואה" בשל "חוצפתו" ליישם אחד או יותר מלקחי השואה שלא למען "הפלשתינים המסכנים", אלא לטובת היהודים אשר ניחר גרונם מזעקת ה"די". בעיני, אין הכחשת שואה גדולה מזו וגרועה מזו.

פרופ' ישעיהו לייבוביץ' אמר פעם: "השם אינו משנה את המהות". רוצים אתם לקרוא לזה "התנתקות"? "גירוש"? "חורבן"? "פוגרום"? קיראו לזה איך שתקראו, רק מבחן התוצאה קובע.

כאן אבקש את סליחתכם על פריטה לפרוטות של האירוע השואני שעברנו זה עתה:

א. פעולה לא רציונלית, מתוך דחף מרושע לגרימת נזק והרס. האם יש הגדרה נכונה מזו?


ב. טיהור אתני – מי ב-65 השנים האחרונות הפך אזור גיאוגרפי שלם ל"יודנריין"? האם זה לא קרה בעידודם ולקול תשואותיהם של המטיפים נגד גזענות? האם גם על זה התרעמו "אדוני-השואה" דלעיל?

ג. גירוש כוחני של קהילות יהודים בשלמותן. מי ואיפה עשו את זה ב-65 השנים האחרונות? מי גזר על קהילות שלמות להפוך לנוודים ו"הומלסים" חסרי מקור-מחיה ופרנסה?

ד. מחיקת כל זכר לישוב יהודי. מחיקה, מחייה, גריסה וחורבן טוטלי לבתי-מגורים, מקוואות, ישיבות, תלמודי-תורה, בית-עלמין(כולל הוצאת מתים מקברם). מי עשה כאלה מאז שנות-הארבעים של המאה הקודמת?


ה. תעמולה שטרייכרית-שטירמרית מי, ב-65 השנים האחרונות עשה דה-לגיטימציה, דה-פרסוניפיקציה ודמוניזציה לפלח-אוכלוסיה נרחב, על מנת להתיר את גופו לגירוש ואת רכושו למשיסה וחורבן? מי שטף את המוח לאזרחי מדינתו נגד אוכלוסיה ספציפית, באמצעות תקשורת כתובה ואלקטרונית, עוינת ומגויסת?

ו. הפעלת "יהודים-מטעם" נגד "יהודים-שלא-מטעם" – שיסוי ושילוח אח באחיו, כדי להציק, להזיק, לגרש, להחריב... האם לא נערכה החייאה למשטרת הגטו?

ז. פגיעה ברכוש וגרימת-נזקים ביודעין ובמזיד – ואל יאמר מישהו שלא נגרם נזק לרכושם ומטלטליהם של המגורשים העקורים. כל מה שקבוע במבנים, כמו: קרמיקה, ריצוף מיוחד, מעקות, סורגים וכד', השקעות בגינות, כמו: מערכות השקיה, עצים וצמחיה, מסלעות, גדרות, תאורת-גינה, שבילים מרוצפים ומשטחי-דריכה וכדו' – כל כיוצא באלה שלא ניתן לפירוק, טלטול והעברה, וממילא הופך לנזק והפסד מובהקים למגורשים.

ח. הוצאה כוחנית של יהודים מתוך בתי-כנסת – בכל התרבויות, היה בית-הפולחן המקודש מקלט לכל נרדף. "אחיזה בקרנות המזבח" העניקה חסות מיוחדת. אם לא ירו מתוך בית התפילה, כדוגמת הירי מצריחי-מסגדים ומתוכם, היו לכל-היותר כיתור ומצור סביב המקום הקדוש, אך שום חייל לא העז לחדור או לפרוץ לתוכו. כך, למשל, מצאו מחבלים מקלט בכנסיה בבית-לחם, כאשר כוחות הביטחון אינם מעיזים לחלל את אופי המקום. ליהודים עשו את זה. מי, איפוא, אלה שהעזו לחדור לבתי כנסת כדי להוציא מתוכם יהודים בכוח-הזרוע ב-65 השנים האחרונות?

ט. קידוש הפקודה - מי עוד העמיד את הפקודה מול המוסר ובניגוד לו, מול המצפון האישי ובניגוד לו, תוך איום בעונשים כבדים על מפרי-פקודה בלתי מוסרית, מקוממת ומנוגדת לכל מצפון ודרך-ארץ? מי עוד העביר באופן "דמוקרטי" חוקים של עריצות? מי עוד הפך את חירות הפרט וזכויות האזרח לאסקופה נדרסת מול המולך-הפקודתי ובעל-פעור-החוקני?

י. אכזריות ספרטאנית - מי לימד את חייליו לתלוש ילדים ועוללים מזרועות אמותיהם? מי ערך אימונים ב"חישול" חיילים וחיילות כנגד בכי, זעקות, דמעות וצרחות? מי אילף אותם שלא להביט ישר בעיני העקורים?

י"א. הפחדה והילוך-אימים על הציבור – מי הפיץ ידיעות על אמצעי-ענישה וכליאה של מתנגדים? מי איים במסירת ילדי-המתנגדים למשפחות אומנות או אימוץ? מי נקט מעצרים מנהליים כ"שיטה" לסחיטת המתנגדים? מי שיסה את היס"מ באזרחים ישרים שאינם יודעים טעם-פשע, זולת הפשע שבוצע בהם?

י"ב. תפאורה ותלבושות – מי בחר באופן מקאברי את הדקורציה של המדים השחורים לשוטרי-הגירוש? האם זה מקרי? האם זו "טעות-פרוידיאנית"? האם נשמע קולם של "אדוני השואה"? האם הם נקיים מאסוציאציות?!

אז מי הוא הגבר, שיכול או רשאי, שראוי או מוסמך לאסור עלי, בן הדור השני, לקרוא לזה "שואה"? מי יגיד לי, בן בכור לשני נרדפי-שואה, שנולד במחנה העקורים במינכן, איזו אסוציאציה מותרת בשימוש ואיזו אסורה?

מי שרוצה לערוך לי "חינוך מחדש", קרי: "רה-אינדוקטרינציה", וללמד אותי לדבר בשפה של "פוליטיקלי-קורקט" יצטרך לבקר בביתה של אימי, בת השמונים, שפצעי השואה שלה נפתחו מחדש בגלל ה"התנתקות", להביט ישר אל תוך אישוניה ולומר: "לא. זו אינה שואה. כדי לשמוע מפיה: "נכון. זהו גיהינום".