"אשרינו מה טוב חלקינו"

בדבריך, הינך טוען שתי טענות מרכזיות: האחת, העם לא איתנו. השנייה, אנו אשמים בכך. ובלשונך: "כל עוד אנו נמשיך להתנתק מהעם, העם יתנתק מאתנו".

אריאל בן דוד , ט' באלול תשס"ה

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
תגובה למאמרו של ישראל זעירא : "רק אנחנו אחראים".

בדבריך, הינך טוען שתי טענות מרכזיות: האחת, העם לא איתנו. השנייה, אנו אשמים בכך. ובלשונך: "כל עוד אנו נמשיך להתנתק מהעם, העם יתנתק מאתנו".

ראשית, אתייחס לטענה הראשונה. מדבריך משתמע כאילו העם התנתק מאיתנו ומהחזון שלנו. כאילו מעשה הנבלה היה מהלך המגובה ע"י רצון העם. סלח לי מר זעירא, אבל זהו סילוף האמת. ותרשה לי לרענן את זיכרונך הקצרצר.

האם העם בחר "לצאת מנצרים" כמצע מפלגת העבודה? או שבחר: "דין נצרים כדין תל-אביב" כהצהרותיו של שרון ערב הבחירות? אדרבא, העם בחר לשלוח את השמאל ואת מדיניותו עמוק אל האופוזיציה, ובחר ברוב עצום במשנת הימין, ואפילו אם הכנסת בטעות את ערביי ישראל ל"עם" שלך, היה פה מהלך ברור של ממשלת ישראל נגד הבוחר הישראלי.

ראש ממשלה הלך עם מצע מאוד ברור ביחס ליישובי גוש-קטיף ולהתיישבות בכלל, גרף את קולות הבוחר ועשה בהם כברכושו הפרטי. לא נשכח את משאל המתפקדים בליכוד, בה תבוסתו הייתה צורמת. משאל עם, הוא לא הסכים. ברחוב ראינו את יחסי הכוחות בין "הפגנות המתנחלים" ובין אלו של "מטה הרוב". כולנו יודעים את האמת, נעשה פה מהלך ברור כנגד רצון העם. האליטות השולטות, ראו "כי טוב" ושמרו על ראש הממשלה כעל אתרוג.

משטרת ישראל התנהגה כמשטרה כבמשטרים אפלים, הפלתה מכותיה בנערים, עצרה ילדות עד תום ההליכים בגלל עבירות שאין בהן שום סכנה לביטחון התושבים, עצרה אוטובוסים בדרכם להפגנות, ועוד כהנה וכהנה עוולות לרוב. מערכת המשפט הצדיקה, התקשורת הסיתה והנה לך מכונת שמד וחורבן משומנת, יוצאת לדרך ורומסת בדרכה כל ערך דמוקרטי אפשרי.

אמת נכון הדבר, שלא את כולם ראינו ברחובות. שוב ושוב מצאנו את עצמנו בהפגנות של דתיים בלבד, אבל אין זה אומר שרוב רובו של העם לא הצטער עד מאוד למראה הריסת חבל ארץ זה, ומסירתו לאויב. העם לא רצה בכך. אם הצליחו לשטוף את מוחך, כי היה זה "רצון הרוב", אזי כנראה שהנך מושפע מ"תל-אביב" הרבה יותר ממה שהנך מתיימר להשפיע עליה.

אבל בוא נניח לצורך הדיון התיאורטי, כי באמת היה זה "רצון העם", ובזה אתייחס לטענתך השנייה והמרכזית. נתת לדבריך את הכותרת התמוהה: "רק אנחנו אחראים".

קודם כל, מי שמך, להושיב ציבור נפלא שכזה על מנהיגיו, רבניו, זקניו וטפיו על ספסל הנאשמים, ולהכריע: "אשמים". מנין אתה שואב את החוצפה והיוהרה?

ולגופו של עניין, "אנחנו אחראים לנתק", כלשונך. האומנם? הבה נבדוק:

האם יש עוד ציבור בעם שעושה כל-כך הרבה למען קירוב לבבות? האם אתה מכיר סקטור נוסף שבנותיו תורמות שנים מחייהן בעיירות הפיתוח ובעשייה חברתית בכל הארץ? האם אתה מכיר מגזר אחר שמקים גרעינים תורניים בכל חור נידח בתוככי ה"קו הירוק"? האם גם בת"א, ראשון ורמת-גן, אחוז התושבים שחתמו על הוראת-קבע לארגון חסד, מוסד חינוכי או ארגון ערכי כלשהו משתווה או מתקרב לאחוזים הללו בקרב "המתנתקים" כלשונך, תושבי יש"ע? האם איננו מיישמים בכל יום, בצבא ובעבודה "פנים אל פנים"?

בשביל הציבור שאני משתייך אליו, מר זעירא, "פנים אל פנים" אינה סיסמה נבובה, ואינה מבצע חד פעמי של שעת חירום. אני לא צריך לעבור מדלת לדלת בשעות המעטות שיש לי עם בני ביתי, כדי לפגוש את אחי החילונים. אני נפגש עם הציבור החילוני שעות רבות בכל יום: בעבודה, בסופר, בבנק, בדואר, במוסך, באוניברסיטה, במילואים, במועדון הכושר, באתרי הבילוי, בקופת החולים, בכל מקום. הם רואים את התנהגותי, שומעים לעיתים את דעותיי והשקפותיי. מה עוד אתה רוצה ממני? שאדחף להם עם אינפוזיה את "אורות הקודש"?

האם אני אשם שדור שלם של מייסדי המדינה "סרו מהר מן הדרך"? האם אנו אלו שנכשלנו בחינוך? האם גם אצלנו יש לגיטימציה להשתמטות? האם גם הנוער שלנו יורד מן הארץ? האם גם אצלנו יש אלימות גואה בקרב ילדי בית הספר? מהו אחוז הכיפות הסרוגות בקרב הצועדים ב"מצעד הגאווה"? כמה מקרי "אונס קבוצתי" אתה מכיר בקרב הנוער הנפלא שלנו? האם אנחנו אלה שיצקנו את התכנים הארסיים וההרסניים של התקשורת? האם אנו אחראים לכך שאליטות מאוד אנטי יהודיות שולטות, כבר 56 שנה, במדינת היהודים? האם אני אשם בתבוסתנות וסולם הערכים המעוות של דור המייסדים המבוגרים ממני בחמישים שנה?

"מדוע זה מגיע לנו"? שואלים רבים. ואני הקטן, האחרון שבעם, אינני מתיימר לדעת, אך איני יכול שלא להרהר ולהעיז ולומר את מה שהיה כתוב על הקיר." כך כתבת.

דומני, שלא ראוי לתת ביטוי ופרסום בבתי הכנסת, לכל כתובת שרואים על הקיר...

לסיום, מר זעירא, אינני מוכן לשמוע "אשמנו, בגדנו". ההלקאה העצמית איננה, אלא מחלת נפש. הפלת את האחריות על הנאנסת ושחררת מכל אחריות את האנס.

גם אם יש מקום להפקת לקחים לקראת העתיד, אף על פי כן, נדמה לי שבימים אלה של "שבע דנחמתא", אנו זקוקים יותר מתמיד לדברי נחמה חיזוק ועידוד. יותר מתמיד, ראוי לנו לחבק את עצמנו, נשינו, ילדינו וחברינו לדרך על מסירות והקרבה אין קץ, למען ערכי הנצח של עם ישראל. יותר מאי פעם, ראוי לנו להעריץ את עצמנו ולברך את בוראנו: "אשרינו מה טוב חלקינו".