הרופא, דווקא כן אשם

בשבוע שעבר כתבו משה בן זמרה ויעקב שטרנברג מאמר בעיתון "בשבע" תחת הכותרת "הרופא לא אשם", ובו הם מתקוממים על הביקורת החריפה במחנה הלאומי נגד תפקודה של מועצת יש"ע במאבק להצלת גוש קטיף והשומרון.

נדיה מטר , י' באלול תשס"ה

נדיה מטר ויהודית קצובר
נדיה מטר ויהודית קצובר
חזקי ברוך
בשבוע שעבר כתבו משה בן זמרה ויעקב שטרנברג מאמר בעיתון "בשבע" תחת הכותרת "הרופא לא אשם", ובו הם מתקוממים על הביקורת החריפה במחנה הלאומי נגד תפקודה של מועצת יש"ע במאבק להצלת גוש קטיף והשומרון. כותבי המאמר מנסים לשכנע אותנו שלמרות הכישלון, מועצת יש"ע פעלה למופת ועשתה את כל מה שביכולתה כדי לנסות ולמנוע את רוע הגזירה. "אמנם נעשו טעויות אך מדובר בשגיאות טקטיות ולא באסטרטגיה מוטעית מיסודה" הם אומרים לנו ,ומשווים את מי שמעז להתקומם נגד אי-תפקודה הנכון של מועצת יש"ע, לזוג הורים המאשים, שלא בצדק, את הרופא המנתח במות הילד המנותח.

אך מה לעשות. לפעמים הרופא כן אשם. כשהרופא מודע לקיום תרופות שונות שיכולות להציל את החולה, ומסיבות שונות ומשונות הרופא אינו מעניק את התרופות האלו לחולה ,והחולה מת, אז הרופא דווקא, כן אשם. והמצב עוד יותר גרוע כשבני המשפחה של החולה מתעקשים ומנסים להשיג את אותן תרופות והרופא לא רק מגנה אותם בפומבי ,אלא עושה את הכל כדי למנוע מבני המשפחה את מתן התרופות לחולה. במקרה כזה חובה על בני המשפחה לספר לכולם על מעללי הרופא, לוודא שהוא יפוטר, שהוא לא ימשיך בתפקידו ואפילו לשקול תביעה בגין רשלנות רפואית. כל זה לא מתוך נקמנות, לא מתוך ונדטה אישית. אין ספק שבחייו הפרטיים הרופא יכול להיות אדם נחמד ביותר, בעל משפחה למופת, שתרם הרבה לקהילה ולבית כנסת, אך על מנת להציל חולים אחרים היושבים על שולחן הניתוחים, יש לוודא שאותו רופא לא יתעסק עוד ברפואה .

על שולחן הניתוחים של הממשלה נמצאים כיום, בין היתר, הישובים בית-אל, תקוע, ואפילו, אם להאמין לקונדוליסה רייס, הרובע היהודי בירושלים. אם ברצוננו לנצח במערכה הבאה על ארץ ישראל, עלינו לוודא שהנהגת המחנה הלאומי, שהמאבק שלה נכשל, לא תמשיך להנהיג אותנו. ומי שאומר לנו, כפי שעושים כותבי המאמר, שמועצת יש"ע עשתה את כל מה שאפשר, ושאף אחד לא הציע דרך חלופית, לא רק טועה אלא גם מטעה.

כולנו מודעים לדברים הנפלאים שמועצת יש"ע עשתה במשך השנים. בנייה, התיישבות, פיתוח ישובים. אך במאבק האידיאולוגי, במאבק נגד תוכניות ההרס והחורבן של הממשלה, הם נכשלו. ומכיוון שמאז חורבן גוש קטיף וצפון השומרון, מועצת יש"ע מפרסמת הודעות רבות, בכסף רב, כדי לנסות לשכנע את כולנו שלא היה פגם במאבק ובדרך שלהם, אנו נאלצים להוציא ולפרסם את הביקורת שלנו.

ראשית, אסור היה למועצת יש"ע לקרוא למשאל עם. אם גירוש יהודים מביתם ומסירת חבלי הארץ המובטחת לאויב הערבי הרצחני , זה פשע אז אף משאל עם לא יכול להכשיר פשע כזה. פשע הוא פשע הוא פשע. הדרישה של מועצת יש"ע למשאל עם החלישה את המאבק ונתנה לגיטימציה לרעיון של גירוש יהודים, עקירת ישובים ומסירת מולדתנו לאויב. אנו זקוקים היום למנהיגים עם מסירות נפש, שיכריזו ללא מורא וללא גמגום: ארץ ישראל כולה ניתנה לנו ע"י הקב"ה ואין לאף אחד זכות למוסרה. גם רוב בממשלה ובכנסת וגם משאל עם אינם הופכים מסירת חבלי א"י לחוקי ולמוסרי ולכן יש להתנגד בכל התוקף להחלטות כאלו.

לגבי אסטרטגיית המאבק: לאחר שהמאבק הפרלמנטארי נכשל, נשארו עדיין שלושה גורמים ,שיחד, היו יכולים לבטל את גזירת הגירוש: סירוב פקודה, מרי אזרחי לא אלים, והבאת עשרות אלפי יהודים לגוש קטיף ערב הגירוש. קריאה אחידה של הנהגת המחנה הלאומי בעד שלושת העקרונות האלו, המהווים יסוד לכל מאבק עממי נגד שלטון מושחת ודיקטטורי, היו בלי צל של ספק, יכולים להציל את גוש קטיף וצפון השומרון. אך לא רק שמועצת יש"ע לא פעלה כלל בכיוון זה, אלא היא, יחד עם רבנים וח"כים מסוימים, גינתה את אלו שכן פעלו ע"פ העקרונות הנ"ל.

גינו את חוסמי הכבישים, נפגשו עם צמרת צה"ל והודיעו שהם נגד סירוב פקודה ופעלו בצורה אקטיבית נגד הבאת הרבבות לגוש קטיף. כל מרצם וכספם הופנו לכיוון אחד: מבצע פנים אל פנים, חלוקת סרטים כתומים והפנינגים חברתיים במסווה של הפגנות. וככל שהמבצעים האלו נתנו לכולנו הרגשה טובה, ברור שבמדינה דיקטטורית כגון מדינת שרון, הם חסרי משמעות.

בשבועות האחרונים מצטבר יותר ויותר חומר המוכיח שהנהגת המחנה הלאומי הייתה מעוניינת אך ורק בהפקות גרנדיוזיות של מחאה סמלית, אבל לא בפעולות ע"פ שלושת העקרונות שנזכרו לעיל, שהיו מביאים לניצחון. חומר המעלה את השאלה, האם, לבושתנו, לא היה כאן לא רק שלומיאליות ,חולשה ,ייאוש וממלכתיות קיצונית אלא שיתוף פעולה מלא מצד הנהגת המחנה הלאומי עם כוחות הגירוש? הדוגמאות רבות מדי כדי להזכיר את כולן: ישנן עדויות על כך שבכפר מימון ושדרות כלל לא הייתה כוונה, מלכתחילה, להגיע לגוש קטיף. כלומר הונו ורימו את הציבור בכוונה תחילה.

קיימות עדויות על כך שמנהיגי מועצת יש"ע תיאמו, יחד עם כוחות הגירוש, את הפריצה לנווה דקלים, את ריכוז הפעילים לתוך בית הכנסת ואת הפריצה לבית הכנסת. ישנן עדויות על כך שלראשי מועצת יש"ע היה היתר קבוע לכניסה לגוש קטיף בגלל שאלו הבטיחו "לרסן ולמתן" את הפעילים. אם זו לא "משת"פיות" אז מהי? "מזוז נפגש עם ראשי מועצת יש"ע כמה וכמה פעמים, והגיע עימם להבנות לפיהן הם יפעלו לריסון המפגינים ולמניעת אלימות, ובתמורה לכך הוא, מזוז, יפעל לאשר את ההפגנות שארגנה מועצת יש"ע". ההיתר ניתן בידיעת ראשי צה"ל, המשטרה, וגם הפרקליטות. אלה ראו בראשי יש"ע גורם מרסן". (יואב יצחק NFC,20/8/05).

ועוד לא התחלנו לדבר על הפעילים שגורשו מגוש קטיף ו/או נמסרו למשטרה , לאחר שרבנים ואישי ציבור מסוימים הלשינו נגדם והאשימו אותם ב"קיצוניות יתר". ועוד לא דיברנו על רבנים מסוימים המטיפים יום ולילה ל"אהבה ופנים אל פנים" ורקדו "מה יפית" עם שוטרים וחיילים, אלא לא התביישו להכות נערים שניסו, רחמנא לצלן, לפנצ'ר גלגלים של כוחות הגירוש. רשימת הטענות נגד הנהגת המחנה הלאומי עוד ארוכה.

המסקנה פשוטה: ראשי מועצת יש"ע, שכזכור תקציביהם ומשכורתם תלויים בממשלה, מתאימים אך ורק למה שנבחרו: ניהול ענייני של ישובים: חינוך, תרבות, בנייה, גינון וחיי קהילה אך לא מתאימים למאבקים אידיאולוגים נגד השלטון. על ראשי מועצת יש"ע להסיק מסקנות, לחזור לתפקידם המקורי ולהפסיק לחשוב שמישהו הכתיר אותם להנהגה לאומית.

יש לנו ציבור נפלא ובתוכו נוער מדהים שהוכיח שהוא מוכן למסור את נפשו על ארץ ישראל. מגיע לציבור שלנו הנהגה חזקה, בלתי מתפשרת, בלתי תלויה, בלתי ניתנת לאיומים ולסחיטות, שתדע להגן על עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. הגיע העת להקים גוף שיכלול רבנים, פרופסורים ואישי ציבור שיחזיר את העם לכיוון הנכון, ינהל את המאבק האידיאולוגי-מדיני ויהפוך להנהגה הרשמית של המחנה הלאומי עד שהמחנה הלאומי ייקח כאן את השלטון. בקיצור, יש צורך דחוף לרופא מקצועי, מסור ונאמן, שיידע לטפל בכל המחלות הפיזיות והנפשיות של עם ישראל.