הדרך השלישית

במהלך ההתנתקות היינו עדים לתופעה משונה ביותר. במהלך הפינוי נראו בכמה ישובים מתנגדים שביזו את דגל המדינה בקריעה ואף בשריפה. לעומת זאת נראו באותם מקומות ממש בחורים המנופפים בדגל ישראל בגאון.

עודד מזרחי , י"א באלול תשס"ה

עודד מזרחי
עודד מזרחי
צילום: עצמי
במהלך ההתנתקות היינו עדים לתופעה משונה ביותר. במהלך הפינוי נראו בכמה ישובים מתנגדים שביזו את דגל המדינה בקריעה ואף בשריפה. לעומת זאת נראו באותם מקומות ממש בחורים המנופפים בדגל ישראל בגאון. איך יתכן שבין העומדים באותו המתרס, שבין הכואבים את אותו כאב, יהיה פער כה תהומי?

שתי התגובות הללו מבטאות בעצם את התהום הפעורה בעולם הדתי. המנופף בדגל ישראל מבטא כמובן את הציונות הדתית, ואילו המבזה את הדגל מבטא את היהדות החרדית (במהותה). ומה נכון יותר כעת? לשרוף את הדגל או לנופף בו ביתר שאת?

האמת היא כי משניהם לא תצמח הישועה.

העולם החרדי גורס לנוכח המכה שניחתה כי אין בכוחנו להתערות בממסד הדמוקרטי המושתת על הנחות יסוד המנוגדות ליהדות. אין טעם לשרת בצבא שיכול לפנות מתנחלים באותה נחישות שבה הוא נלחם במחבלים, ואולי אפילו יותר. הוא טוען ובצדק רב: כל הרשויות (=רשעויות) - משפט, תקשורת (=תשקורת), ממשלה וכו' הן מגרש זר עבור היהדות הצרופה - מגרש שבו אנו צפויים להפסיד פעם אחר פעם. לדעתם המשחק אבוד מראש. אומנם יש להיבחר לכנסת כדי לקבל את זכויותינו כאזרחים, אבל לא מעבר לכך. אסור לתת למדינה העיוורת את הנשמה ואת הלב. לכן הדרך הנכונה היא ללמוד תורה ולהפיץ תורה ולייחל למצב אחר.

לעומת זאת גורסת ההשקפה הדתית-לאומית כי אין לנו ארץ אחרת וכי עלינו לנסות ביתר עוז להיכנס לממסדים הללו ולנסות לשנותם מפנים. השקפה זו טוענת כי עלינו לנסות ולהתנחל בלבבות ביתר שאת, ומנסה גם להיות מעשית: לא נצטרף לשרון, אבל אולי ביבי יושיענו, ואם הליכוד אכזב אולי תגיע הישועה אפילו ממפלגת העבודה...

יש תחושה עמוקה ששתי השיטות הללו, עם כל הצדק וההיגיון המנוגד שיש בכל אחת מהן, לא יצליחו לעולם להוציא אותנו מהבוץ. לא צריך להיות נביא או בן נביא לשם כך. מספיק להביט לאחור, להתבונן לאורך שנותיה של המדינה וגם מעט לפני כן ולהבין שאנו זקוקים כעת לדרך חדשה, דרך שתשלב את הכוחות הטובים בשתי השיטות, דרך שהיא בעצם זיווג של שני ההפכים הללו, הדרך השלישית.

הזכר בזיווג הינו הציוני הדתי, היוזם, המנסה לכבוש ולהשפיע ואילו הנקבה היא החרדיות השמרנית, ואילו הדרך החדשה משלבת את האמת שבשתי השיטות. מחד יש להבדל מכל הממסד החילוני-דמוקרטי ולדעת היטב כי לא תצמח ממנו במתכונתו הנוכחית שום ישועה, אלא חלילה ההיפך הגמור, אבל מאידך אין לשבת בגטאות ולצפות למשיח באופן פסיבי, אלא יש לשאוף להקים ממסד אלטרנטיבי המונחה על-ידי גדולי תורה. כמובן שתהליך כזה אינו פשוט כלל וצריך לדעת איך להתנהג בתקופת הביניים בעת שמתחוללת המהפכה השקטה.

הדרך השלישית אינה איזו דרך תיאורטית-דמיונית אלא היא דרך המלך, הדרך היחידה להגיע ליעדי היהדות ובראשם הגאולה. עוד לפני ההתנתקות הופיעו ניצנים לדרך זו, כמו הניסיון לכונן את הסנהדרין, תנועות המקדש וכו'. במילים פשוטות: כל ביטויי השאיפה למדינת הלכה. ולאחר ההתנתקות כבר נשמעים קולות רבים ורמים יותר הדורשים לערוך בדק בית כללי בכל ערכי הציונות הדתית ולחפש אפיק חדש.

הגאולה לא תצמח מאנשי הכיפות הסרוגות המובהקים, השבויים בתפיסות ממלכתיות ועלולים לראות גם את הנוק-אאוט של שרון כסיבוכים בדרך לגאולה. היה אפילו רב בכיר שאמר לגבי ההתנתקות:"לא קרה בעצם כלום. ממשיכים הלאה כרגיל!...". התכחשות זו הינה בדיחה עצובה וגם מסוכנת.

מאידך הגאולה גם לא תצמח מחרדים מובהקים המנותקים ממוקדי ההשפעה והצבא וממילא אין להם פתחון פה בכל נושאי הביטחון ונושאים חיוניים אחרים.

התרופה היחידה היא ההרכב בין שניהם. וישאל השואל ובצדק לא מבוטל: איך יתכן להכליא שתי תפיסות כה מנוגדות? התשובה היא שהחיים חזקים יותר מכל התיאוריות והם מצליחים להוליד דווקא מתוך הניגודים את הפרי המתוק.

לא מדובר בתיאוריה מופשטת. בנופים של הרי יהודה והשומרון צומח לו טיפוס חדש של יהודי, המשלב בפנימיותו, וממילא בחיצוניותו, את אהבת ארץ ישראל הטבעית והזורמת של הרב קוק עם אוצרות החסידות ויתר חכמי ישראל על כל גוניהם. הטיפוס הזה יכול לנבוע מכמה כיוונים אפשריים: תלמיד מרכז הרב שחיפש עומק חסידי ותורני, חרדי שעבר משבר או חוזר בתשובה שלא מצא את עצמו בשום מסגרת דוגמאטית.

בין הררי הפרא של יהודה ושומרון צומח לו יהודי טבעי, מגוון ועמוק יותר. היהודי הזה מפחיד את מערכות השלטון המסואבות של ישראל יותר מכל. וזו הראיה לכך שדווקא ממנו תצמח הישועה. הוא היהודי החופשי באמת, שמחד אינו סוגד למדינה ומאידך אינו משועבד לדתיות מצומצמת ומעיקה. ולכן גם כל המלחמה כעת עומדת להתחולל על יהודה ושומרון.

במילים אחרות, היהדות תנצח כאשר כל יהודי מאמין יהיה פתוח לזולתו וידע שהשיטה שלו אינה האמת היחידה וכי כולנו זקוקים להשלמה. עדיין אין לנו ציור מפורט למהפכה היהודית המיוחלת, אבל אולי נרקמים כעת כעובר שרטוטיה הראשונים.