ראיתי חמור רוכב על המשיח

כל מי שעוקב אחר המאמרים והראיונות בשבועיים האחרונים, ער בוודאי לניסיונות השונים לנתח את מאורעות הגירוש והעקירה ולנסח מחדש את היחס למדינה ולרשויותיה.

צחי פנטון , כ"ג באלול תשס"ה

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
כל מי שעוקב אחר המאמרים והראיונות בשבועיים האחרונים, ער בוודאי לניסיונות השונים לנתח את מאורעות הגירוש והעקירה ולנסח מחדש את היחס למדינה ולרשויותיה. בפגישותיי הרבות עם אישי ציבור ונציגי התנועות השונות אני נתקל בדעות הנעות מקצה לקצה: מהתנתקות מלאה מהמדינה עד לעיגול פניות לצורך התחברות ללבבות. דרך אגב, הדעות השונות חוצות מחנות וניתן למצוא דתיים ולא דתיים כאחד האוחזים בקטבים השונים.

ואני לתומי תהיתי, מה קרה לאתחלתא'לה שלנו? כל כך קל להדוף פתאום את כל מה שהטפנו לו כל השנים? ממלכתיות, מדינה, מלכותא, עיקבתא ושאר ירקות נמחו כלא היו? חייב להיות איזשהו הסבר שיצור לנו רצף מחשבתי בין ישראל שלפני הגירוש, לישראל שאחרי הגירוש.

ואז זה הבזיק לי לפתע... וכשהתבהר לי המצב, נחה דעתי והצלחתי סוף סוף לחשוב שוב עם הפנים קדימה... (אל תטעו מהכסות הקלילה של הדברים, הם מייצגים רובד תוכני ורעיוני כפי שתראו להלן).

רבותי, כל השנים ידענו שבן גוריון, בגין ואפילו ביבי, כן , גם ביבי, הם לא בדיוק משיח בן דוד. זה לא הפריע לנו לומר הלל ביום העצמאות, ללבוש חולצה לבנה ביום ירושלים ולהגיד "לשם ייחוד" לפני כל יציאה למילואים. איך הסברנו תמיד בסגנון תלמודי מתורת הרב זצ"ל: הרי גם לקודש הקודשים נכנסו כוהנים פשוטים לנקות מפעם לפעם. ובאתחלתא יש "הכנות" ו"מכשירי מצווה" וצבי מדלג על ההרים נגלה ונכסה, עד שבעזרת ה' יום יבוא ומשיח יגאלנו ואנו נשלוט בכיפה. תרתי משמע.

הסידור הזה היה נוח לכולנו. לא חיפשנו להוביל, שאפנו למצוא חן, הושטנו את הלחי השנייה והמשכנו לספור בגאווה באודיטוריום של בה"ד 1 כמה חובשי כיפות יש בקהל. היינו כל כך להוטים להוכיח שגם אנחנו יכולים שכבר שכחנו שהמדינה אינה המטרה, אלא רק אמצעי.

בכל סמינריון הסברנו כיצד המשיח עתיד לבוא על גבי החמור, עולם החומר, וכל מעשינו הינם הכנת החמור. איך קראנו לזה: "רגלים לכיסא ה' בעולם". בקיצור, טיפלנו בחמור, טיפחנו אותו, רחצנו אותו והאבסנו אותו כל כך הרבה עד שבמקום שהמשיח ירכב על החמור, אפשרנו לחמור לרכב על המשיח. כל נציג של "המשיח" שהגיע לביתו של "החמור" נתן לחמור לרכב עליו, במקום לרכב על החמור.

אם נמשך בקו זה, ניתן כעת להבין את כישלון ההשתלבות של הציונות הדתית במערכות המדיניות והביטחוניות. כל בן שיצא בשליחות הקודש לבנות קומה נוספת בבניין האומה, כל כך התבלבל והתרגש ברגע שהגיע לאורוות החמור, עד שהחל לנעור כחמור במקום לאלף את החמור ולרכב עליו. משל למה הדבר דומה, לבחור שגמר סוף סוף את לימודי הרפואה, התקבל לעבודה בבית חולים יוקרתי ומרוב התרגשות שכח שמשימתו לרפא את החולים ולכן ישב בשקט ובצניעות בפאתי המחלקה, עד שנדבק במחלות בעצמו.

לאחר שהבנו זאת, ניתן להמשיך במהלך דלעיל ולראות אחד לאחד כיצד אכן השתלט עלינו החמור ומדוע הוא רוכב על המשיח באין מפריע. נמשיך אם כן את המהלך: ראשו של החמור הוא כמובן ראש הממשלה, אריאל שרון. הוא המוביל את בהמת המשא הזו ורומס בדרך מבלי משים כלים יקרים ושבירים, מרוב להיטות לרכב על המשיח. ברעבונו הוא אכל את הפרחים הכי יפים שבערוגה יחד עם צמחי הבר. נו טוב, מה כבר אפשר לצפות מחמור.

צווארו של החמור הוא כמובן ממשלת ישראל. ביבי, סילבן, אולמרט, מופז, לימור ושאר השרים אשר הסתובבו לכל כיוון שאליו הביט הראש, העיקר שלא ייפרדו מהראש. הם העבירו לו את כל החמצן והדם שהוא היה זקוק להם בדרכו הנלוזה.

רגליו של החמור הם: הצבא והמשטרה אשר בעטו באין מפריע בכל מה שעמד בדרכם. כך הם רמסו בקלות בלתי נסבלת ערכים, מוסר, תורה, קוד אתי וזכויות פרט. נסו לעמוד מאחורי חמור בועט, גם כשהוא בועט ברגישות ונחישות.

זנבו המכשכש של החמור הוא: התקשורת המכשכשת לה בחדווה. זאת שמגרשת בקלות זבובים טורדניים ומיותרים כמו אמירת אמת, דיווחים מאוזנים, אובייקטיביות ושאר זוטות. היא מכסה בהתנדבות על הסרחונות הכי גדולים של החמור, העיקר שהחמור ימשיך לבוסס בבוץ וברפש האהוב עליה כל כך והמזין את שערותיה המטונפות.

עגבותיו של החמור, במחילה, הם הח"כים "שלנו", ציונים-דתיים וחרדים, שדאגו "לשבת" טוב טוב. אלו שהיה קשה להם להיפרד מהכסא הנוח. הם פשוט לא שמו לב שבמקום להושיב את חמור הפרא, החמור התיישב עליהם.

ואחרונים חביבים, מי הם אם לא? גללי החמור. אלו שרב יוסף הסכים לשבת בצילם ובלבד שיחמיניה. ניחשתם נכון, לא חסרות דוגמאות של אלו שמדיפים ריח רע מפיהם. זה תנ"צ (תת ניצב! הייתם מאמינים?) ניסו שחם. זה מ"..שישרפו! אל תעשה חשבון" ואני מתנצל, אלו הציטוטים העדינים מהתמליל.

זה פרופ' זאב שטרנהל. זה מ"רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפאשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית".

זה עמוס עוז. זה שתיאר את "גוש אמונים": "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה... מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף.

זה פרופ' משה צימרמן. זה שאמר ש"ילדי חברון הם היטלר-יוגנד", וזה תומרקין ושאר בעלי שלשול פה ועצירות מוח, שמרוב סירחון כללי וציבורי, אף אחד כבר לא שם לב לצחנה העזה הנובעת מפיהם.

כעת רבותי, כשברור לנו מי החמור, נשאר רק להפנים שאין לנו חמור אחר. אנחנו צריכים אותו והוא צריך אותנו. צריך פשוט לרכב עליו ולנתב אותו עם מכה או שתיים בחזרה לנתיב העולה לירושלים. אבל אסור להתבלבל, יש להקפיד לזהות כל הזמן מי החמור ומי המשיח? אמנם ישנו פתגם ערבי האומר "כלב אל-שיח', שיח'", כלומר כלבו של השיח' הוא בעצמו שיח', אך לא מצינו בחז"ל פתגם האומר שחמורו של המשיח הוא משיח.

הגיע הזמן שנבין שעלינו להשתמש בחמור כדי להובילנו במעלה הדרך העולה בית ה'. החמור אינו חזות הכל. יש להחזירו למסלול, להאכילו אוכל נכון, לנקותו היטב ולרכב עליו.

נכון שזה לא קל. אבל מי אמר שקל להיות משיח?