חורבן בית שני

בשבוע שעבר קיבלתי שיחת טלפון ממפיק סרטים ב"ערוץ הראשון" בבקשה להצטלם לסרט שמטרתו לדבר על ה"משבר בציונות הדתית". מיד החלו להידלק הנורות.

לימור הרמלך , ד' בתשרי תשס"ו

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
בשבוע שעבר קיבלתי שיחת טלפון ממפיק סרטים ב"ערוץ הראשון" בבקשה להצטלם לסרט שמטרתו לדבר על ה"משבר בציונות הדתית". מיד החלו להידלק הנורות, "משבר?" חזרתי אחריו מזועזעת. אז איך את מגדירה את מה שעובר עליכם? היקשה, ואיך בדיוק את מסבירה את קול הדממה הדקה שנשמעת מכיוונה של הציונות הדתית? על הקו נותרה שתיקה מעיקה.

כשחשבתי מה כל כך זעזע אותי, חשבתי שכנראה יש במילה משבר משהו שגורם פחד. היא באה בדרך כלל בקונוטציה שלילית ומשתקת, בייחוד כשהכל מסביב ממשיך לרוץ, וכשמנהיגים מכל הצדדים סוללים לעצמם את הדרך לקראת הגירושים הבאים. ומן הצד השני ארגוני הטרור מתחזקים לאור בריחתנו מהגוש ומצפון השומרון.

ישנה תחושה, שדווקא עכשיו כשמוטלת עלינו החובה להמשיך ולפעול בכל האמצעים העומדים לרשותנו אין לנו את הפריבילגיה להיכנס למשברים מיותרים.

אבל כדי להמשיך, חייבים לשנות את נקודת המבט.

אחרי שגורשתי מחומש, אני מרגישה שחטפתי סטירת לחי מהמדינה בפעם השנייה. זה היה חורבן בית שני. חורבן בית ראשון היה כששולי נרצח. אחרי מותו נקשרתי יותר ליישוב. חשבתי: הרוצחים רצו לסלק אותנו. אני אמשיך את שולי, מכאן לא אזוז.

אבל המדינה הפנתה לנו עורף וגירשה אותנו.

בשבילי זו שוב לא תהיה אותה מדינה.

ראיתי את אימי הפינוי, חוויתי את הגירוש על בשרי, קשה לשכוח את קולות השבר שנשמעו דרך קירות הבתים. בכי התינוקות, זעקות ההורים, וקולות הנפץ של הפטישים הפורצים את הדלתות והחלונות. קשה להסיר את מראה החיילים הצועדים בשמאל-ימין שיטתי מסודרים בטורים אין סופיים, אטומים לזעקות הנוראות, ובנחישות ממלאים את "משימתם- הלאומית".

אחרי הגירוש נראה היה שגל צונאמי עבר ביישוב. היישוב היפה והמושקע הפך לגל חורבות. היום, כשאני עוצרת לחיילים טרמפ אני אומרת: יכולים לעלות רק חיילים שלא גירשו. בכל מחסום אני שואלת: איפה הייתם כשגירשו יהודים? אני לא אשכח ולא אסלח.

פגשתי בגירוש חיילת, שלבשה חצאית ארוכה, היה לה קרע של אבלות בחולצה. אמרתי לה: את קורעת קריעה על החורבן ובכל זאת באה לגרש? למה צריכים ימניים או דתיים בתפקידי מפתח בצבא, אם ברגע האמת כולם יישרו קו עם הממסד הרקוב ומכונת הגירוש?

מי שלא היה שם ממש, ייתכן שלא יבין על מה אני מדברת, ואיך ברגע אחד חווינו חוויה של מדינה טוטאליטרית מהגרועות ביותר, כשהחיילים מחפים אחד על השני, אלימים ואטומים.

זמן מועט אחרי הגירוש התחילו להישמע קולות במחנה שלנו, המובס, קולות שמדברים על ניצחון, על כך שהמאבק לא נכשל. "ניצחון הרוח" קראו לזה.

על איזה ניצחון מדברים? על כך שגם חיילים רבים "משלנו" צייתו לפקודת הגירוש?

גוש קטיף חרב, צפון השומרון הפך לתל חורבות.

הערבים חגגו על גגות בתי הכנסת. שריפה, והרס סוררים במקומות שפעם היו חיים. כ-10,000 פליטים זרוקים בלי בית ובלי פרנסה.

זה "ניצחון הרוח"?

אם מספיקה הרוח, למה שלא נפנה את הארץ כולה, וננצח ברוח, וכל אחד יחזור לארץ מוצאו? הרי גם בגלות חיינו רק ברוח.

אולי אותו מפיק מהערוץ הראשון ביטא בקול מה שרבים מרגישים, אך לא תמיד מעיזים לבטא. הגירוש שבר את המוסכמות הישנות, ואת הצורה בה ראינו את המדינה: הצבא, התקשורת והמערכת המשפטית עד כה.

מטרתם של משברים וניסיונות הוא להצמיח ולהעצים. המילה משבר מגיעה מהשורש שבר. לפעמים כדי לבנות משהו גדול צריך לשבור הגדרות ומוסכמות מן העבר.

אחרי הגירוש, יש לבחון מחדש את ייחסנו לצבא ולמדינה.

לבחון מחדש את השותפות עם המוסדות הקיימים. יש להקים גופים אלטרנטיביים שיהוו חלופה לריקבון ששולט בגופים הקיימים. אסור לתת למראות הגירוש הקשים להיטשטש ולהמשיך כאילו לא קרה דבר.