ההוריקן לא ממריא

ההוריקן סטן מעורר הרבה פחות עניין יחסית לריטה וקתרינה. סטן אמנם הרג מאות אנשים, אבל כותרת ראשית הוא לא מצליח לתפוס.

אורי אליצור , ה' בתשרי תשס"ו

דעות אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה
ההוריקן סטן מעורר הרבה פחות עניין יחסית לריטה וקתרינה. סטן אמנם הרג מאות אנשים, אבל כותרת ראשית הוא לא מצליח לתפוס. מחשבה ראשונה אומרת, מי מתעניין באזרחים של אל סלוואדור. זה בסך הכל הוריקן לעניים. אבל במחשבה שנייה גם קתרינה הגדולה הייתה רק הוריקן לעניים. העשירים הרי עזבו את ניו אורלינס בזמן ובנוחיות, וכשחזרו אחרי המבול הם גילו שהבתים בשכונות הטובות נשמרו לא רע.

ואגב, אולי מישהו יסביר לנו סוף סוף, מה העניין הדבילי הזה של שמות לסופות. מאיפה יש להם שמות. למה הנוכחי הוא זכר והקודמים היו נקבות? איך זה עובד, מי קובע? יש איזו סוכנות פדראלית רשמית שמוסמכת לעניין הזה? יש אנשים שמקבלים משכורת כדי לתת שם לכל סופה? ואם אני רוצה לקרוא לאיזה הוריקן על שם סבתי המנוחה, למי עליי לפנות?

אז מה פה הסוד? למה בכל העולם, כולל אצלנו, קתרינה הייתה סיפור ענק בראש הכותרות, וסטן של היום בקושי מוצא לו מקום בשוליים? אם באמת התקשורת העולמית מספרת את סיפורו של האדם הלבן, השבע, הדובר אנגלית, ולכן אסון באוכלוסייה של העולם השלישי לא מעניין אותה, הרי גם השחורים וההיספנים של ניו אורלינס לא היו צריכים לעניין אותה. ולהיפך, אם התקשורת של המאה ה-21 מחפשת דרמה וסיפורים אנושיים, הסיפור של היום יותר דרמטי. כפרים שלמים נסחפים בזרם ושכונות נקברות במפולות של בוץ, ולא בסוף העולם. גם זה באמריקה. צוותי טלוויזיה יכולים להגיע לשם בקלות, אם המערכת רק תהיה מעוניינת לשדר את המראות. אבל היא כנראה לא מעוניינת. למה?

האצבע המאשימה

התקשורת המודרנית באמת לא מתעניינת בנפגעים, לא בניו אורלינס ולא באל סלוואדור. היא לא מחפשת דרמה אנושית ולא מתעניינת בסבל אנושי. הסיפור הגדול שמדליק אותה ועושה כותרות הוא לא מי נפגע, אלא מי אשם. בניו אורלינס האצבע המאשימה הולכת אל הבית הלבן, ולכן זו דרמה ענקית. בניקרגואה את מי כבר אפשר להאשים? זה לא מעניין.

מאותה סיבה הפלשתינים מצליחים לעשות כותרות גדולות. ברחבי העולם הערבי והמוסלמי מתרחשות דרמות של סבל אנושי הרבה יותר נורא, שאיש לא יצלם ולא ישדר. וכאן אצלנו מתרוצצים מאות צוותי טלוויזיה רעבים לצילומי סבל פלשתיני. תחנות שידור מכובדות מוכנות לקנות ולשדר חומר מזויף ומבוים בתפרים גסים, כמו סיפורי ג'נין וכמו ההצגה המבוימת של מוחמד א דורה, חומר שבכל מקרה אחר היו משליכים לפח הזבל בלי לחשוב פעמיים.

למה הפלשתינים, שבסך הכל אוכלוסיית עולם שלישי, הם סיפור כל כך גדול? לא הפלשתינים הם הסיפור, אלא ישראל. העיתונות לא מתעניינת בסבל, לא בסיפור ולא בדרמה האנושית. יש דבר אחד שמדליק אותה: מי אשם? אם יש אשם טוב, הסיפור טוב.

בסוף תקופת נתניהו כראש ממשלה, ראינו על המסך, כמעט מדי ערב, עולים חדשים מחטטים בפחי האשפה של השוק לחפש להם קצת אוכל. לכאורה זה היה סיפור אנושי נוגע ללב, אבל ביום שבו נתניהו הפסיד בבחירות, הסיפור נעלם בבת אחת מן המרקעים. כי לא העולים היו הסיפור אלא נתניהו. ברגע שנתניהו הפסיד בבחירות אין יותר סיפור.

אבל הגזמתם

התקשורת המודרנית יכולה לומר להגנתה, שאומנם נכון, מה שמעניין אותה הוא למצוא אשמים, ואכן לשם כך היא עושה גם מניפולציות ציניות בסבל אנושי, אבל גם אם זה קצת מגעיל, בסופו של דבר למצוא מי אשם הוא תפקיד חשוב שמשרת את החברה, במיוחד אם האשם הוא מישהו חזק ומכובד. אז כאן המקום והזמן להעיר, שהגזמתם. טוב לבקר וטוב לחפש אשמים. אבל רע להפוך את זה להתניה פבלובית. לא תמיד השאלה הכי חשובה היא מי אשם. רובספייר ערף אלפיים ומשהו ראשים, עד שהגיע תור הראש שלו. שום דבר לא תוקן לעומק באמצעות הגיליוטינה.

בשבוע שעבר נולדו ומתו שתי תאומות סיאמיות מחוברות בלב. יומיים הן החזיקו את הכותרת המרכזית של היום. ביום הראשון האשמים היו ההורים החרדים, שכאילו לא עשו את הבדיקות הדרושות. למחרת התברר שכל הבדיקות נעשו, כולל הכי משוכללות, והמום לא התגלה. מרגע זה ואילך הועלו על המוקד הרופאים וטכנאי האולטרה סאונד: מחדל כבד, פחד, איך נוכל ככה להיות שקטים.

די, חברים מה אתם רוצים. ההורים אשמים שיש כאן רק לב אחד? הרופאים היו יכולים לספק עוד אחד? ואם היו מגלים את זה חודשיים קודם הילדות היו נשארות בחיים? תפתחו פעם את העיניים ותהיו גם בני אדם. שתי ילדות שנולדו עם לב אחד, הוא סיפור אנושי וטרגדיה נוגעת ללב, שמעוררת מחשבות פילוסופיות ברמות הרבה יותר גבוהות מהשגרה של איפה המחדל. אם לא הייתם כל כך נעולים לחפש מי אשם, אולי הייתם מוצאים מי השם.