גלים בדרך לגאולה

ראש ממשלת ישראל מחה אגלי זיעה זעירים מעל מצחו לפני נאומו בעצרת האו"ם, לשם הגיע מיד לאחר ההתנתקות ביו"ש.

עודד מזרחי , ז' בתשרי תשס"ו

עודד מזרחי
עודד מזרחי
צילום: עצמי
ראש ממשלת ישראל מחה אגלי זיעה זעירים מעל מצחו לפני נאומו בעצרת האו"ם, לשם הגיע מיד לאחר ההתנתקות ביו"ש. מפלגתו רעשה וגעשה והאוכלוסייה היהודית נקרעה לגמרי לנוכח עיי החרבות של ערים וישובים שלמים ביו"ש וסכנת הטרור המתקרבת ליישובי הקו הירוק. הוא ציפה לגלי אהדה מאומות העולם, כמו לאחר ההתנתקות מחבל עזה, והופתע לשמוע על ההצעה המתגבשת בקרב כמה חברות באו"ם לנתק לגמרי את עם ישראל מארצו הכבושה:

"לעולם לא נצא מכל אדמת ישראל הקדושה!" הכריז בהתרגשות, "לאחר שחזרנו מגלות של אלפיים שנה, אין לנו שום כוונה לגלות בפעם השלישית!" די לנו בשתי התנתקויות כואבות!" לאחר מכן קרא פסוק מהנביא בלשון עילגת לחיזוק דבריו הנחרצים, בעודו מעלעל בידו הרועדת בדפי נאומו הדקים והשקופים.

לאחר מכן פרצה אינתיפאדת פלשתין השלמה. גדר הביטחון סביב הקו הירוק, עם תיקונים קלים, הושלמה כמעט כליל, אבל מחבלים הצליחו להסתנן דרך ירושלים המזרחית ודרך פרצות נוספות. מראות החורבן העצום והבלתי נתפס ביו"ש נסכו בנפשם כוח עצום. כל מחבל מתאבד הרגיש שהוא מקרב את מדינת ישראל לעבר קיצה. בנוסף החלו הפלשתינים להמטיר פצמ"רים וטילי מרגמה על רוב ערי ישראל וגרמו לנפגעים לא מעטים ובעיקר לחרדה עצומה. החיים בישראל הפכו לגיהינום. מדי פעם ניסו כוחות הביטחון המותשים מההתנתקויות ביש"ע לחסל מחבלים בחיסולים ממוקדים, אבל הפיגועים ויריות הטילים רק הלכו ותכפו.

רעיון ניתוק היהודים מכל אדמת ישראל החל לתפוס תאוצה. צרפת, ובעקבותיה בריטניה, גרמניה, רוסיה ואף סין החלו לתמוך ברעיון ההתנתקות בטענה שהבעיה במזרח התיכון לא תוכל להיפתר לעולם באופן דיפלומטי וכי מדינת ישראל עצמה, בהתנתקויות שביצעה, מודה כי היא מדינה כובשת, ולמעשה אין הבדל מהותי בין השטחים שנכבשו ב-1967 (שרובם ככולם כבר הוחזרו) לבין השטחים שנכבשו לפני כן. רק ארצות-הברית עמדה לעת עתה מנגד.

לאחר שהלחץ גבר, ואמריקה, המותשת מהמלחמה בעיראק ומסופות ההוריקן שפרעו בה, נוכחה כי המזרח-התיכון עלול להבעיר הפעם את העולם כולו, הכריז הנשיא האמריקאי, לחרדתם של יהודי העולם כולו, כי לא ניתן יותר ללכת עם הראש בקיר וכי על היהודים הנמצאים בארץ-ישראל להבין כי תם תפקידם ההיסטורי. הנשיא שיבח את עמידתם האמיצה של תושבי ישראל היהודים, וקבע בצער כי עליהם להתיישב בארצות העולם לפי בחירתם החופשית ונטיית ליבם. "זו החלטה אישית קשה ביותר עבורי", הודה, "אבל אין מנוס ממנה. ממשלת ישראל סללה את הדרך באומץ לב בהתנתקות מעזה ולאחר מכן ביהודה ושומרון ואנחנו נדאג לסיימה...".

שבועיים לאחר מכן נפלה באו"ם החלטה 979 הקובעת כי על היהודים לצאת בתוך שנה מכל שטחי ארצם במזרח התיכון תמורת פיצוי הולם שייקבע על-ידי האומות המאוחדות. הוחלט להקים מנהלת התנתקות בינלאומית שתפקידה יהיה לפצות את כל תושבי ישראל היהודיים על גירושם מארצם ולסייע בשיקומם ברחבי העולם. בראש הקרן נבחר לעמוד הרוסי ולאדימיר באשינוב, יהודי מומר. סכום הפיצוי שנקבע היה דמיוני: 514 מיליארד דולר! הסכום העצום עורר גל של אנטישמיות, אבל ראשי המעצמות היו נחושים להעניקו במלואו בתנאי שלא תהיה התנגדות. ובניגוד לפינויים שביצעו היהודים בעצמם, הוחלט להותיר הפעם את כל המבנים על תילם, כולל בתי הכנסיות, לרווחת העם הפלשתיני שכה סבל מהכיבוש.

המדינה הייתה כמרקחה. קולות שבר וייאוש עלו מכל עבר. אפילו נשמעה דעה שעלינו לממש כעת את הפוטנציאל הגרעיני ולאיים בחורבן המזרח-תיכון כולו על כל יושביו, אם העולם יעז לבצע את מזימתו. אבל אט-אט גברו הקולות המתונים. שר החוץ בממשלה אמר כי אסור לתת לרגש לשלוט על השכל. עלינו להיות פרגמאטיים ולהשתמש רק בזכות המחאה הלגיטימית. בעקבותיו הורה ראש הממשלה שעלינו להפגין בכל מקום אפשרי בעולם כדי לבטל את רוע הגזירה. תימוכין לדבריהם הגיעו מהיועץ המשפטי לממשלה ומבית המשפט העליון.

הדתיים, המתורגלים בהתנתקויות מקומיות, ארגנו עצרות תפילה המוניות בכותל, ובכל המקומות הקדושים. בין הרבנים פרצה מחלוקת אם מותר להתגרות בגויים והאם מדובר רק בהפסד ממון ובצער גלות או בפיקוח נפש של ממש. כך או אחרת, מעולם לא היתה מדינת ישראל נתונה במצב קיומי כה קשה. באותה עת פרצו ערביי ישראל וערביי העולם כולו, ובפרט תושבי פלשתין, בחגיגות שמחה ספונטאניות, וכגודל השבר אצל היהודים, כך רבתה השמחה בקרב הערבים.

מנהלת ההתנתקות הבינלאומית בראשות באשינוב הודיעה כי כל יהודי שיעזוב בתוך שלושה חודשים את הארץ יהיה זכאי לטיסת חינם עבור כל משפחתו ויוכל להגר עם מלוא סכום הפיצויים לארצות-הברית ולכל מקום אחר שבו יחפץ. מי שיעזוב במסגרת החצי שנה יוכל להגר לאירופה ולאוסטרליה, מי שיעזוב עד תום השנה יוכל להגר לרוסיה ולארצות אסיה ואפריקה בלבד, ומי שיעז להישאר בישראל בניגוד לחוק הבינלאומי בתום המועד, יגורש באניות למקומות מוגבלים ביותר, כמו אוגנדה. רעיון הנפל הקדום של הרצל החל לקרום עור וגידים בדרך כלל לא צפויה.

הלחץ על יהודי ישראל היה אדיר. ראש הממשלה הכריז: לא נצא לעולם מארץ מכורתינו ונפגין עד שהעולם ישתכנע שצריך לערוך משאל עולם! הכיוון הכללי היה להפעיל לחץ בינלאומי כדי לשכנע את אומות העולם שההתנתקות לא משתלמת מבחינה כלכלית וכי יש לערוך משאל בקרב כל יושבי תבל על הצעד שהינו חוקי אמנם, אבל נגוע בריח של אנטישמיות.

אבל האולטימאטום והזמן האוזל עשו את שלהם. במשך שלושת החודשים הראשונים יצאו 12% מתושבי ישראל היהודיים, רובם ככולם מצביעי שמאל ובתוכם שר החוץ והיגרו לארצות-הברית. בשלושה החודשים הבאים כבר עזבו את הארץ 37% ונותרו בעיקר דתיים על כל גוניהם, וכן מסורתיים ואנשי ימין מעטים. ראש הממשלה, איש ימין לשעבר, התמוטט לגמרי מבחינה נפשית ואושפז בצרפת. בסיום השנה נותרו 18% מתושביה היהודים של מדינת ישראל, שהחליטו ללכת עד הסוף.

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!" זעק יושב ראש הכנסת המסור בעצרת שהתקיימה בכיכר רבין. "הצעד של ההתנתקות מישראל הוא צעד מטורף לחלוטין, אבל אסור לנו בשום פנים להיגרר לאלימות נגד אומות העולם בניגוד לחוק הבינלאומי ובניגוד לשכל הישר!" ולאחר התייפחות הוסיף:

"במו ידינו הבאנו עלינו את חורבננו!"

חודש לפני ההתנתקות הקיפו את מדינת ישראל כוחות אמריקאים וכוחות או"ם רבים במבצע שכונה "אחוות עמים". היהודים הנותרים, רובם דתיים-לאומיים, התבצרו בעיקר בערי החוף וחרדים רבים התבצרו בירושלים. ביום ההתנתקות נכנסו כוחות הצבא והשיטור הבינלאומיים והחלו לכתר את כל המקומות שעדיין היו מיושבים ביהודים.

יום הפקודה הגיע. כוחות עצומים ומיומנים הוציאו בכוח את השוהים הבלתי חוקיים מבתיהם ומבתי כנסיותיהם והעבירו אותם לשורת האניות העוגנות בנמלי חיפה ואשדוד. הפינוי, שלווה בדיווחים תקשורתיים של כל רשתות הטלוויזיה בעולם כמעט, ארך כחודש ימים.

אחת מקבוצות היהודים האחרונות בארץ הקודש כללה את הרב מלכי ומניין מתלמידיו שהתבצרו בבית כנסת נידח בהרצליה. בגלל מחסור באניות נוסעים ומסע הועמסה החבורה על סירת עץ גדולה בחוף הרצליה. חייל אמריקני ושוטר יפני שיחררו את החבל של סירת היהודים האחרונים בארץ ישראל. לאחר למעלה משישים שנות שגשוג המלוות בקשיים מרובים הקיץ הקץ על המדינה הציונית. הרב מלכי קרע את חולצתו וסירת המשוטים יצאה לדרך הימית הבלתי נודעת. מישהו הציע לנסות ולהגיע לקפריסין.

לאחר כמה קילומטרים החל הים לזעוף בשצף-קצף, ואז נבקעה הסירה. הרב ותלמידיו אחזו בקרשי הסירה המנופצת כשהם מנסים לצוף מעל פני המים הסוערים. אחד התלמידים הסתחרר במערבולת ואז עלה בעזרת גל ענקי לגובה רב. הוא הבחין ברב מלכי האוחז בקרש צר בישוב דעת שאין לו שום הסבר הגיוני. התלמיד פלט מי ים וזעק בשארית כוחותיו כלפי הרב:

"הרב... אני הולך לטבוע... מה לעשות"? הרב הביט בתלמידו בעיניים אדומות, אך במבט מיושב ואמר:

"אל תתייאש תלמידי היקר... תמשיך להתקדם הלאה באותו כיוון... שום דבר לא קרה... זהו רק משבר נוסף בדרך לגאולה...".